התגברות על הטבע: קריעת ים סוף במשנת המהר"ל

ברגע קריעת ים סוף נקרעה התודעה האנושית, ונכנסה לתוכה הבנה חדשה: הקב"ה נמצא בכל מקום ובכל זמן, ואין שום טבע בעולם חוץ ממנו. "קריעת ים סוף היא יותר מן המכות, מפני ששם נשלמה קניית האמונה בישראל". באותו רגע עם ישראל הבין זאת.

המהר"ל מביא את דברי חז"ל במכילתא, שאמרו: "ים סוף כדי לנסותן". שלשה רבדים של זיכוך עברו ישראל באותו הזמן: הדרך מחלישה את הגוף, המדבר מצרף את הנפש, וים סוף מנסה את הכוח השכלי של האדם, "אם יאמין ויקנה מדת האמונה". הדרך והמדבר הם סכנה מצטברת, מאמץ. הים הוא בלתי עביר, מעל הטבע, מעל היכולת, שם המקום שבו היו אמורים ישראל להידבק בה' באופן ש"אין עוד מלבדו".

האמונה היא דבקות בה', מתוך כך ש"הוא יתברך מחריב הטבע בקדושתו". החרבת הטבע מתרחשת כאשר עם ישראל דבקים בה' באופן מוחלט. כאשר אדם או אומה עומדים באמונה גמורה, הם נאחזים במדרגה שמעל הטבע, וממילא הטבע כבר איננו הגבול האחרון. לכן הים נבקע. אלו הם התנאים להופעת מדרגה נבדלת, אלוקית, שגוברת על החומר.

המהר"ל כותב כי קריעת ים סוף היא התגברות על הטבע, שבאה בזכות אברהם אבינו, שבשעת העקדה גבר שכלו על טבעו, ודחה את הרגש הטבעי מפני רצון ה'. כשם שאברהם גבר על הטבע החומרי שבו, כך זכו בניו שהקב"ה ידחה בעבורם את טבע המים. הים הוא ביטוי לעולם החומרי הסגור. כשם שאברהם פרץ את גבול הטבע שבאדם, כך נפרץ הים, שהוא גבול הטבע שבבריאה.

על הפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" כותב המהר"ל, שדבר זה נאמר דווקא אחרי קריעת ים סוף, משום שהים איננו דבר פרטי, כמו נהר שהוא דבר פרטי, שנמצא במקום מסוים. הים הוא מציאות כללית, המקיפה את כל העולם. לכן כאשר הקב"ה משנה את הים, אין זה רק שלטון על פרט מסוים בבריאה או על מקום מסוים, אלא גילוי של שלטון על הכול. ויותר מזה: הוא לא רק שולט בים, אלא הופך אותו ליבשה, כלומר שולט גם בדבר וגם בהפכו. בכך מתגלה שאין כאן כוח מוגבל שפועל בתחום אחד, אלא ריבון מוחלט שההפכים עצמם בידו. כשהקב"ה משנה את הים ליבשה, "נראה כי בידו הכל ואין חוץ ממנו". לא רק שהקב"ה חזק יותר מן הים, אלא שהים והיבשה שניהם שייכים לו באותה מידה. והיות שהים הוא מציאות כללית, והפיכתו ליבשה היא שינוי לדבר והיפוכו, הרי שקריעת ים סוף נעשית אצל המהר"ל למופת העליון של אמונת הייחוד והמציאות האלוקית: אין כוח עצמאי מולו, אין תחום שהוא מחוצה לו, ואין הפך שאיננו בידו.

מתוך כך המהר"ל בונה יסוד גדול מאוד: ביציאת מצרים נתבררו לישראל שלוש אמונות. הראשונה היא ההשגחה, שנתגלתה כאשר ה' פקד את ישראל וראה את עניים. השנייה היא אמיתת מציאות ה', במובן זה שהכל בידו ואין דבר חוץ ממנו, וזו נתבררה בקריעת ים סוף. השלישית היא תורה מן השמים, שנתבררה במתן תורה. נמצא שקריעת הים היא שלב הכרחי בבניין הדת עצמה. בלי קריעת ים סוף, לא הייתה נשלמת אצל ישראל אותה אמונה עקרונית שהכל ברשותו יתברך.

לפי זה אפשר להבין למה רחב, כשסיפרה למרגלים על הפחד שאחז בכנען, הזכירה דווקא "כי שמענו אשר הוביש ה' את מי ים סוף". המהר"ל מדגיש שהיא תפסה שעיקר העניין הוא קריעת ים סוף, מפני שזהו המופת שמלמד "כי בידו הכל ואין חוץ ממנו". דווקא הנס הזה, יותר מעשר המכות, היכה בעולם כולו תודעה חדשה: יש כאן אלוקות שאינה פועלת בתוך תחום מסוים, אלא מחזיקה את כל ההוויה כולה.

רובד עמוק נוסף אצל המהר"ל הוא הקשר שבין קריעת הים למלכות ה'. על הפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד" הוא מביא את דברי המכילתא: "מי שהמליכני תחילה על הים, הוא יהיה מלך על ישראל". העובדה שישראל המליכו את הקב"ה על הים מלמדת שקריעת הים הייתה רגע של גילוי מלכות. כאשר מתברר שהכל נתון תחת רשותו, מתבררת גם מלכותו. וההכרה הזו של ישראל הייתה בעצם המלכת ה', "כי הקדושה היא המלכות".

וזה מקומה של שירת הים. לאחר שישראל רואים שאין העולם אטום בתוך חוקיו, אלא פתוח לריבונות ה', הם יכולים לומר "זה א-לי ואנוהו" ו"ה' ימלוך לעולם ועד".

קריעת ים סוף היא נקודת המעבר שבה העולם חדל להיראות כמערכת סגורה של טבע, וישראל חדלים לראות את עצמם כעם נמלט בלבד. באותו רגע עצמו הם מגלים שהטבע איננו אלא מסגרת שהקב"ה מושל בה, וממילא החירות שלהם אינה רק הצלה מפרעה, אלא כניסה אל מרחב שבו האמונה, המלכות והקדושה נעשות מוחשיות. הים נבקע, ועמו ההכרה של עם ישראל.