שבת חול המועד: המשל הנפלא שמסתתר בשיר השירים

השבוע אין לנו פרשת שבוע, משום שהשבת היא שבת חול המועד. אנו קוראים בה מעניינו של חג הפסח, וגם את שיר השירים.

רבי עקיבא קובע: "כל השירים קודש, ושיר השירים קודש קודשים". אך לפני רבי עקיבא היו חכמים מישראל שטענו כי שיר השירים אינו קדוש, שכן הוא מתאר דוד ורעיה, חתן וכלה, ואת יופיה של ארץ ישראל, אבל לא עניינים שבקדושה. כאן בא רבי עקיבא והדגיש: בדיוק זו ההוכחה הכי גדולה ששיר השירים הוא משל לעם ישראל ולבורא.

אם היו בשיר השירים דברי מוסר, היה ניתן לומר ששלמה המלך התכוון לומר דברי מוסר. אבל כיוון שהתוכן הפשטני הוא ממש חול, זה מוכיח שאין זה רק קודש, אלא קודש קודשים, דברים שהמשמעות העיקרית והאמיתית שלהם הם ברובד הרמז והסוד.

ואכן, חכמים כתבו פירושים עמוקים המאירים את שיר השירים בעומק מיוחד. החל מרש"י, שמלקט את כל מדרשי חז"ל המראים כיצד שיר השירים מתכוון לעם ישראל ולתורה; וכלה בגאון מווילנא, שמבאר כל מילה בשיר השירים על דרך הסוד.

המהלך היסודי ביותר מצוי כבר בדברי חז"ל והמפרשים ההולכים בעקבותיהם: שיר השירים הוא משל. האהבה המתוארת בשיר איננה רק אהבת בשר ודם, אלא תיאור של הברית הגדולה בין הקב"ה ובין עמו. הנשיקות הן קרבה רוחנית, הריחוק הוא הסתר פנים, החיפוש בלילות הוא גלות וגעגוע והמפגש המחודש הוא גילוי שכינה וגאולה. זהו ספר ההיסטוריה הרוחנית של עם ישראל.

כך, כאשר הרעיה אומרת "משכני אחריך נרוצה", רש"י רואה בכך את משיכת ישראל אחר הקב"ה ביציאת מצרים. כאשר היא מחפשת את דודה ואינה מוצאת אותו, הוא רואה בכך את תקופות ההסתר והחורבן. לפי רש"י, העומק הרעיוני של שיר השירים טמון בכך שכל ההיסטוריה של ישראל נקראת כשפת אהבה. החטא הוא התרחקות של אהובים. התשובה היא שיבה הדדית. הגאולה היא פגישה מחודשת של דוד ורעיה.

לפי הרמב"ם (הלכות תשובה י', ג'), שיר השירים מתאר את תשוקת הנפש לאלוקיה. האהבה כאן היא הדימוי העז ביותר לדבקות. כשם שאוהב אמיתי אינו שוכח את אהובו, כך הנפש השלמה אינה שוכחת את בוראה. כשם שהאהבה דורשת ריכוז, התמסרות ויציאה מן הפיזור, כך גם עבודת ה' איננה רק קיום חיצוני של מעשים, אלא שאיפה לפנימיות, לקרבה, לייחוד התודעה.

לפי מבט זה, משמעותו של "אני ישנה ולבי ער" עמוקה במיוחד. האדם יכול להיראות ישן מבחינה רוחנית, טרוד, כבוי, רחוק, אך בעומק לבו עדיין בוערת נקודת הכיסופים. הלב ער גם כשהחיים החיצוניים נרדמים. זוהי תפיסה רבת עוצמה של חיי הרוח: הקשר בין האדם לקב"ה איננו מתבטל גם כשהוא מוכחש או נחלש. שיר השירים, לפי דרך זו, הוא ספר על הזיכרון הפנימי של הנשמה. גם כשהיא מתרחקת, היא עדיין זוכרת. גם כשהיא נופלת, היא מחפשת. גם כשהיא מאבדת את היכולת לבטא אהבה, עצם הכאב על הריחוק מעיד שהאהבה קיימת.

העולם המתואר בשיר השירים הוא עולם שבו הקשר בין שמיים לארץ איננו מופשט ומנותק, אלא שורה בתוך החיים עצמם. האהבה שבשיר היא גילוי שהעולם כולו יכול להיעשות כלי לשכינה. ריח השדה, פרי הגן, קול התור, האביב, הכרם – כל אלה הם דרכים לומר שהאלוקות ניכרת גם דרך החומר כשהוא מתקדש. לפי זה, שיר השירים איננו שולל את העולם הגשמי, אלא מרומם אותו. זוהי אחת מנקודות העומק הגדולות שבו: שפת הגוף נעשית שפת הנפש, ושפת הנפש נעשית שפת הקודש.

במפרשי הסוד, ובייחוד בזוהר ובמסורת הקבלית, שיר השירים מקבל ממדים עמוקים עוד יותר. כאן הספר הופך למפת היחסים שבין העולמות העליונים, בין הקב"ה ושכינתו, בין זעיר אנפין ומלכות, בין דכורא ונוקבא, בין שפע עליון ובין קבלתו בעולמות התחתונים. לפי דרך זו, כל פסוק בשיר הוא רמז לייחודים עליונים, לשפע, להסתלקות, לגלות השכינה ולתיקונה. "אני לדודי ודודי לי" הוא תנועה הדדית של התעוררות מלמטה וכנגדה התעוררות מלמעלה. "פתחי לי אחותי רעייתי" הוא קריאה עליונה לפתוח שערים לקבלת שפע. "מצאוני השומרים" עשוי להתפרש כביטוי לכוחות הדין או למחסומים שבדרך לייחוד.

העומק הקבלי של שיר השירים הוא בכך שהאהבה והחיבור הם המבנה היסודי של המציאות. העולם עצמו בנוי כתנועה של קירוב, השפעה, קבלה, ריחוק, שיבה וייחוד. הבריאה היא מערכת של השתוקקות. לכן שיר השירים נעשה ספר יסוד במסורת הסוד: הוא מגלה שהעולם הרוחני איננו רק אמת שכלית, אלא חי, פועם, נמשך, נכסף.

בקרב מפרשים מאוחרים יותר, ובייחוד גדולי החסידות, שיר השירים נעשה ספר של עבודת הנפש. אצלם הדוד והרעיה הם גם הקב"ה וכנסת ישראל, אבל גם האדם הפרטי ונשמתו. החיפוש אחרי הדוד הוא החיפוש אחר רגעי הארת הלב, ההסתלקות שלו היא חוויית הייבוש, הקטנות, העדר טעם בעבודה. כאשר האדם מתעורר ומבקש לחזור, הוא חווה לפעמים שהדוד "חמק עבר", והדבר יוצר כאב גדול. אלא שכאב זה עצמו הוא חלק מן התהליך. לפי החסידות, ההסתר הוא דרך לעורר געגוע עמוק יותר, רצון חזק יותר, קשר שאיננו תלוי רק בתחושת קרבה. בכך שיר השירים נעשה ספר יסוד להבנת העליות והירידות בעבודת ה'.

יש כאן חידוש גדול: לא רק תקופות האור מתפרשות כאהבה, אלא גם תקופות ההיעדר. גם כשהקב"ה כביכול מסתלק, עצם תחושת החסר מגלה שהקשר חי. המפגש וההיעדר, שניהם בונים את האהבה. בחיי אמונה אמיתיים האדם אינו חי רק בשיאים של התלהבות, אלא גם בלילות של חיפוש. שיר השירים נותן לגיטימציה רוחנית ללילה הזה, לנדודים, לשברון, לחיפוש שאינו נענה מיד. הוא מלמד שאמונה עמוקה אינה שטוחה ואינה רצופה תמיד. היא דינמית, נעה, בוערת ונבחנת.

המלבי"ם, בדרכו השיטתית, רואה בשיר השירים מבנה רעיוני שלם מאוד, ומדגיש שהספר בנוי כמהלכים מדורגים של התקרבות, כישלון, ריחוק ותיקון. בולט אצלו הניסיון להראות שהספר אינו אוסף שירי אהבה מפוזרים, אלא יצירה מאורגנת בעלת מגמה. זה דבר חשוב מאוד להבנת העומק הרעיוני שבו. שיר השירים אינו רק שפע של פסוקים יפים לשימוש דרשני, הוא מהלך. לפי המלבי"ם, יש תהליך של התבגרות רוחנית, של בירור היחס בין הקב"ה לישראל ושל מעבר מאהבה טבעית ופשוטה יותר אל ברית עמוקה, נבחנת, מזוככת. בכך הוא מוסיף ממד נוסף: שיר השירים הוא ספר על התפתחות. אהבה אמיתית אינה נשארת באותו מצב, היא נבנית, נשברת, מתבררת ומתעלה.

אחת הנקודות החשובות ביותר שעולות מכל המפרשים היא, ששיר השירים עוסק ביחס שבין קרבה לריחוק. זה אולי סודו הגדול. אילו היה הספר מתאר קרבה רצופה בלבד - היה זה שיר יפה, אך לא ספר יסודי בחיי הרוח. דווקא מפני שהוא מלא חיפוש, החמצה, דפיקות בדלת, ריצה ברחובות, שאלות, אובדן רגעי ומפגש מחודש, הוא משקף באמת את חיי האמונה. הקשר עם הקב"ה איננו סטטי. יש בו גילוי והסתר. יש בו התלהבות וקושי. יש בו רגעים שבהם האדם מרגיש "אני לדודי ודודי לי", ורגעים שבהם הוא מבקש ואיננו מוצא. בכך הספר נעשה קרוב מאוד לחיים הפנימיים של כל יחיד ושל כל דור.

עוד עומק מרכזי שעולה משיר השירים הוא, שהיחס בין הקב"ה לישראל הוא יחס של בחירה הדדית. לא רק הקב"ה בוחר בישראל, אלא גם ישראל נדרשים לבחור בו מחדש. "דודי לי ואני לו" איננו משפט חד-כיווני. יש כאן הדדיות. זוהי ברית חיה, לא כפייה. ההדדיות הזאת היא לב האמונה הבוגרת. האדם איננו רק נכנע, אלא נענה. איננו רק מצווה, אלא גם אוהב. איננו רק עושה מחמת חובה, אלא מבקש. בכך שיר השירים מגלה פן עמוק במיוחד של עבודת ה': עבודת האהבה אינה תוספת רגשית על גבי החובה, אלא עצם השלמתה הפנימית.

יש גם רובד נוסף: שיר השירים מלמד שהשלמות אינה בהעלמת הכיסופים, אלא דווקא בהעמקתם. העולם המודרני מחפש לעיתים שלווה נטולת חסר, אך שיר השירים מציע אמת אחרת: האדם הגדול הוא האדם הכוסף. הגעגוע איננו תקלה, אלא מנוע. החיפוש הוא צורת חיים. "על משכבי בלילות ביקשתי" אינו רק תיאור של כאב, אלא של נאמנות. מי שאינו חדל לבקש, מגלה שהקשר חשוב לו באמת. ולכן ספר זה הוא גם ספר של תקווה. גם כאשר הדוד נעלם, הוא איננו נעלם לחלוטין. עצם האפשרות לחפש מעידה שיש למי לשוב.