הרש"ר הירש על הפרשה
הקרבה האמיתית אל השם: פרשת שמיני בעקבות רש"ר הירש
הקרבה לה' איננה מאפשרת ספונטניות, אלא להיפך, מחייבת אחריות עמוקה יותר. מי שעומד סמוך לשכינה חייב להוכיח שהאדם איננו בעל הבית על הקדושה. הקדושה היא רשות ה', והאדם נכנס אליה רק בתנאים שה' קבע
- יהוסף יעבץ
- פורסם כ"ב ניסן התשפ"ו
(צילום: שאטרסטוק)פרשת שמיני פותחת ביום השמיני לחנוכת המשכן, ברגע השיא שבו האש האלוקית יורדת אל המזבח והעם רואה שהשכינה שורה בישראל. מיד אחר כך היא עוברת אל מיתת נדב ואביהוא, ומשם אל דיני המאכלות האסורות. מה הקשר בין שלושת הנושאים האלו?
לפי רש"ר הירש, הכל קשור למהלך אחד: דווקא במקום שבו הקדושה מתגלה בעוצמה הגדולה ביותר נדרש הדיוק הגדול ביותר, ודווקא לאחר מעמד ההתגלות התורה מלמדת שהקדושה איננה נעצרת במקדש, אלא צריכה להתקיים גם באכילה, בהנהגת הגוף ובהרגלים היומיומיים.
היום השמיני עצמו מבטא מעבר ממעשה אנושי אל השראה אלוקית. שבעת ימי המילואים הם ימי הכנה, עשייה, חינוך והעמדה, שנעשו על ידי משה. היום השמיני הוא היום שבו מתברר אם כל העבודה האנושית הזו אכן נעשתה כרצון ה', ואם השכינה תשרה בתוכה. ואכן, כאשר ה' יורד ושוכן בענן, מתחילה תקופה חדשה של קרבה לה'.
אמנם נדב ואביהוא, "בקרבתם לפני ה'", מתו. הם לא רצו להתרחק, אלא אולי להיפך: להתקרב יותר מדי, מהר מדי, ועל פי רגש פנימי שלא הוכפף לצו. ודווקא כאן בא הלקח הגדול של פרשתנו: בעבודת ה' אין האדם מקדש את עצמו על ידי התלהבות עצמית בלתי מרוסנת. הקרבה האמיתית אל ה' עוברת דרך ציות, גבול וענווה כלפי הצו. הקדושה איננה מה שאני מרגיש לנכון להביא, אלא מה שה' ציווה להביא.
לכן גם הפסוק "בקרוביי אקדש" הוא הכרזה עקרונית: ככל שהאדם קרוב יותר אל הקודש, כך הוא נמדד בדקדוק גדול יותר. רש"ר הירש רואה כאן עיקרון יסודי של חיי אמונה: הקרבה לה' איננה מאפשרת ספונטניות, אלא להיפך, מחייבת אחריות עמוקה יותר. מי שעומד סמוך לשכינה חייב להוכיח שהאדם איננו בעל הבית על הקדושה. הקדושה היא רשות ה', והאדם נכנס אליה רק בתנאים שה' קבע.
אחרי הדרמה של המשכן, האש, אהרן ובניו, אפשר היה לחשוב שהקדושה שייכת רק למקדש. אבל התורה ממשיכה ואומרת: כעת נדבר על האוכל, הארוחות שלכם. אם הקדושה היא משמעת כלפי רצון ה', הרי שהיא חייבת לעצב גם את ההרגל הגופני הבסיסי ביותר – האכילה. המבחן האמיתי של קדושה אינו רק ברגעי רוממות, אלא גם בצלחת.
רש"ר הירש דוחה את השיטות שמסבירות את דיני הכשרות בטעמים שבהיגיינה או רפואה בלבד. דיני המאכלות נועדו לעצב את האדם מבחינה מוסרית ורוחנית. סימני הטהרה הם סימנים סמליים: בעלי החיים המותרים מסמלים יצור שאיננו טורפני וגס, אלא בעל אופי מתון יותר, ולעומת זאת העופות האסורים מזוהים ברובם עם טרף, דורסנות ואלימות. האכילה, מעבר להזנת הגוף, היא הכנסת עולם של תכונות והשפעות אל נפש האדם.
במילים אחרות, פרשת שמיני אומרת לאדם: אינך רק מה שאתה חושב או מאמין, אלא גם מה שאתה רגיל לצרוך. אם המשכן מלמד שהקדושה תלויה במשמעת כלפי הצו, הכשרות מלמדת שהמשמעת הזאת צריכה לרדת מן המזבח אל החושים, התיאבון, ההרגל והגוף. לכן סוף הפרק העוסק בנושא הכשרות חותם ב"והתקדשתם והייתם קדושים", כי הקדושה כאן איננה פרישות מן החיים, אלא קידוש החיים עצמם.




