איך מגיעים לחירות אמיתית? פסח וליל הסדר בעקבות רש"ר הירש

הרש"ר הירש רואה את מהותו של חג הפסח, לא ב"חירות", כפי שהיה צפוי, אלא ב"שייכות". מובן שבחג הפסח יצאנו לחירות, ואנו אומרים בתפילה "זמן חרותנו", אבל החירות היא לא דבר שעומד בפני עצמו. החירות חייבת להפוך לשייכות, אחרת היא לא באמת חירות.

כדי להגיע למצב של חירות אמיתית, התרוקנו בני ישראל מכל שייכות אחרת שהייתה להם. הם לא הספיקו אפילו להוציא צידה ממצרים, כי יצאו בחיפזון, "נעלכם לרגליכם ומקלכם בידכם", חירות מכל סממן מצרי, לקראת שייכות חדשה. כדי להכיר בכך שהגאולה באה מלמעלה ולהשתייך אל התורה שהיא חלק מהגאולה, יש לשחרר הכל, לא לקחת איתנו כלום. זו גם ענווה: אנחנו לא עשינו כלום, לא יצאנו עם חרב וחנית, אלא עם נעליים ומקל. כל השאר – קיבלנו מהגואל, הקב"ה.

אנחנו נכנסים לעולם החדש של התורה, ומשתייכים אליו דרך המצוות, לא דרך דיבורים. לכאורה ליל הסדר הוא יום של דיבורים, לספר ביציאת מצרים. אבל סיפור לבד לא מספיק, "הוא לא הסיפור". הרב הירש מדגיש שבהגדה של פסח נאמר "בעבור זה – לא נאמר אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך", המצה נקראת אצל חז"ל לחם עוני, לחם שעונים עליו דברים הרבה. הדיבור הוא על הלחם, סביב המצווה. הדיבור מסביר את המצווה. הבן שואל מדוע עושים כך וכך, והאב משיב "מצה זו שאנו אוכלים", "הא לחמא עניא". המצווה היא הדרך שלנו להשתייך לחירות ממצרים. עד היום, אם אנחנו לא דבקים במצווה, הרי כאילו אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים עדיין למצרים. מי שאוכל חמץ ואין לו שייכות למצווה הוא בתוך שעבוד מצרים, הוא עדיין לא יצא. ולכן חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, על ידי חיבור למצוות.

וכשם שהחיפזון והידיים הריקות שלנו הם סמל לענווה, לכך שלא אנחנו מתכננים את החיים שלנו, אלא רק פותחים את הלב לקיום המצוות – כך גם החמץ הוא סמל לאשליית הכוח, להתנפחות, וההתנתקות ממנו היא התנהגות של פשטות וענווה, לחם עוני, לחם שאנשים פשוטים אוכלים.

המרור משתלב בענווה. דע מאין באת, יש בעולם הרבה קושי ומרירות. הגאולה מסלקת את הקושי, ואנחנו עדיין מחכים לגאולה השלמה. המרור קיים ועומד לצד החירות שלנו. המרור הוא הסימן לכך שכאשר אנחנו שותים ארבע כוסות יין ומהללים ושרים, לא נתנפח כמו החמץ, לא ניכנס לסעודה שהיא רק הכרה בערך שלנו ובכך שאנחנו רק מרוצים ושמחים, אלא ייווצר איזון. אנחנו שותים כי זו מצווה לחגוג. אנחנו לא נכנסים למצב של "עד דלא ידע", אלא מקיימים את מצוות החג. חירות אמיתית היא לזכור את כל המסלול, וכך נוצרת שייכות. אנחנו שותים ארבע כוסות, לא "המון כוסות", מספר מוגבל, סמלי ומכובד, כמו באירוע מלכותי שיש לו כללים ומטרה, ולא כמו חגיגת יין "כדת אין אונס".

חלק בלתי נפרד מהשייכות הוא חינוך הילדים. החינוך וההגדה לילדים יוצרים את השייכות של הדור הבא, וכאן מחדש הרב הירש תפיסה מפתיעה: ארבעת הבנים בהגדה הם ארבעה דורות. אם לא נחזיק חזק את השייכות החינוכית, גם אם הבן שלך הוא חכם – הבן שלו כבר יכול להיות רשע, חלילה, והבן של הרשע יהיה רחוק כל כך שכבר יהיה תם, לא מרוע אלא פשוט מתמימות ילך אחרי אביו. הדור הרביעי יהיה מרוחק כל כך שהוא "אינו יודע לשאול", אין לו מושג מה רוצים ממנו, הוא עסוק בעניינים שלו. זו מציאות שהרב הירש ראה בזמנו עם התגברות ההשכלה, וכנגדה הוא שם את הדגש על החינוך לשייכות, להמשכיות הדורות.