אנה פאוקר: "האישה החזקה בעולם" שזכרה את יהדותה

ב-20 בספטמבר 1948 הכתיר השבועון האמריקאי Time את אנה פאוקר על שערו כ"אישה החזקה בעולם". באותה תקופה פאוקר הייתה אחת הדמויות המשפיעות ביותר בגוש הקומוניסטי, שרת החוץ של רומניה, ומי שרבים ראו בה את הכוח האמיתי מאחורי המשטר בבוקרשט. באותו זמן לא רבים ידעו את העבר האמיתי שלה, שכאילו נמחק במסגרת המהפכה הקומוניסטית.

היא נולדה ברומניה ב-1893 בשם חנה רובינסון, למשפחה יהודית חרדית ענייה. אביה היה שוחט ובעל תפקיד בבית הכנסת, ואמה מכרה מזון למחיית המשפחה. חנה קיבלה חינוך מסורתי, למדה גם עברית ויהדות, ובהמשך אף עבדה כמורה בבית ספר יהודי.

ב-1915 הצטרפה חנה לתנועה הסוציאליסטית הרומנית, ומשם התקדמה אל המחנה הפרו-בולשביקי ואל המפלגה הקומוניסטית. במקביל נישאה למרסל פאוקר, מן הפעילים הבולטים של הקומוניזם הרומני. בשלב הזה חנה רובינסון כבר הפכה בהדרגה לאנה פאוקר. היא נכנסה לעולם שבו למסורת ולעבר אין מקום; הם דבר שיש להשכיח ולהכרית את זכרו, חשובה רק המהפכה.

אנה נעצרה שוב ושוב על ידי השלטונות בשל פעילותה הפוליטית, ושמה התפרסם כפעילה אקטיביסטית בלתי מתפשרת. היא יצאה לגלות בברלין, פריז ווינה, בהמשך הגיעה למוסקבה והצטרפה למנגנוני הקומינטרן. במקביל שילמה מחיר אישי כבד מאוד: ילדיה הופרדו ממנה לתקופות ארוכות, ובעלה מרסל נרצח בטיהורים של סטאלין ב-1938.

לאחר עליית הנאצים לשלטון שבה פאוקר לארץ מולדתה, רומניה. היא נעצרה שוב על ידי השלטונות, נורתה בשתי רגליה בעת ניסיון בריחה ונידונה לעשר שנות מאסר. ב-1941 הוחלפה בעסקת חילופי עצירים והועברה לברית המועצות. כששבה לרומניה ב-1944, עם סיום המלחמה, כבר לא הייתה עוד פעילה מחתרתית, אלא נציגת "הסיעה המוסקבאית" של הקומוניסטים הרומנים, על גבי כידוני הצבא האדום. כאן התחיל הזינוק הגדול שלה לצמרת.

פאוקר מונתה לשרת החוץ של רומניה בדצמבר 1947, ובכך הייתה לאישה הראשונה בעולם המודרני שכיהנה בתפקיד זה. למעשה היא לא הייתה רק שרת חוץ, אלא אחת מהדמויות החזקות ביותר במדינה, ואולי החזקה מכולן, לזמן קצר. בהמשך מונתה גם לסגנית ראש הממשלה. אנציקלופדיה בריטניקה מתארת אותה כראש מחנה "המוסקבאים" בהנהגה הרומנית, וכתבות התקופה תיארו אותה כאישה ש"מדברת עם סטלין". כך נולד המיתוס של "האישה החזקה בעולם".

אבל עוצמתה של פאוקר הייתה כרוכה גם באכזריות המשטר שאותו ייצגה. היא זוהתה עם ביצורו של הסדר הסטליניסטי ברומניה, עם חיסול יריבים פוליטיים, עם הלאמות, עם דיכוי של מוסדות עצמאיים ועם הכפפת רומניה באופן כמעט מוחלט לקו הסובייטי. במבט הזה, הכותרת "האישה החזקה בעולם" מקבלת צל אפל. מאיירים ועיתונאים במערב העניקו לה דימויים כמו "סטלין בחצאית" ו"אשת הברזל", הרבה לפני שהכינוי הזה הודבק לאחרות.

ואז, היישוב היהודי בארץ ישראל ביקש להקים מדינה. הסוכנות היהודית ידעה על מוצאה היהודי-מסורתי של פאוקר, ומשה שרת שלח אליה מכתב נרגש ובו בקשה להכיר במדינת ישראל. משהו השתנה אצל פאוקר. האפשרות לסייע לאחיה היהודים, אחרי כל הרדיפות והשחיטות הנוראות שעברו עליהן, גרמה ל'אשת הברזל' להתרכך, ולשים בצד את עקרונות המהפכה שעליהן גדלה כל כך הרבה שנים.

ב-11 ביוני 1948 העבירה פאוקר מכתב המביע את ההכרה הרשמית של רומניה במדינה החדשה. זמן קצר אחר כך הסכימה ממשלת רומניה גם להקמת הנציגות הישראלית בבוקרשט. רומניה הייתה מהמדינות הראשונות שהכירו בישראל, ולימים הייתה גם המדינה הקומוניסטית היחידה ששמרה עמה על יחסים רצופים לאורך כל תקופת המלחמה הקרה.

בשנים הבאות חיפשו הסוכנות היהודית ומדינת ישראל דרך להוצאת יהודים מאחורי מסך הברזל הקומוניסטי. דלתה של פאוקר היתה פתוחה לפניהם, ובין 1948 ל-1952 יצאו מרומניה לישראל המוני יהודים שהתקבצו ברומניה מכל רחבי מדינות הגוש הקומוניסטי. לפי נתוני הסוכנות היהודית, 118,939 יהודים היגרו מרומניה בשנים הללו, בסיועה של פאוקר, האישה החזקה שהפכה לידידת מדינת ישראל.

בדיוק באותן השנים החמיר סטלין את יחסו לישראל ולציונות. הוא רדף כל זכר לפעילות יהודית או ציונית, ופתח בסדרת "משפטי פראג" המפורסמים, שבהם האשים את היהודים בריגול ובפגיעה ברוסיה. הטירוף שלו כנגד יהודים הלך וגבר, בעוד האהדה של האישה החזקה ברומניה הלכה וניתנה ליהודים.

ב-1952 הודחה פאוקר מכל תפקידיה, הואשמה ב"סטייה ימנית" ובסיוע לציונות, והושמה במעצר. ברגע אחד כמעט הפכה מהסמל הגדול של הקומוניזם הרומני לחשודה ולמנודה בידי השלטונות שהיא עצמה עמדה בראשם. סטלין הורה "לתקוע לה כדור בראש", אך מותו הפתאומי הציל את חייה. שר החוץ הרוסי מולוטוב הורה לשחרר אותה למעצר בית, שבו בילתה עד סוף ימיה. היא חזרה להיות חנה רובינסון, וחיה במשך שמונה שנים בביתה כאישה פרטית, היא לבדה מול בורא עולם. בהמשך התמודדה עם מחלה קשה. כך סיימה את חייה, אומנם בבדידות אך מלאת סיפוק ממעשיה האחרונים יותר מאשר מן הראשונים.