חכם בעל זיכרון מופלא: מי היה רב דימי?

השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת בישיבת פומבדיתא, לפני כאלף ושבע מאות שנה. רבא, ראש הישיבה, כבר פרש לביתו. נשארו בבית המדרש האמוראים הגדולים, רב אחא בר רב הונא ורב אחא בר יוסף. שניהם שימשו את גדולי הדור הקודם, וגם היו תלמידיו של רבא. התלמידים עסקו במימרת רב הונא, "הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין". השאלה הביאה להתעוררות בקרב התלמידים. זהו מקרה שכיח ביותר: אדם מגיע מאוחר לתפילה, הוא לא באותו קצב עם הציבור - מה יעשה? לפעמים אנשים לא שואלים, אלא פשוט מאלתרים, אבל הנה, רב הונא קבע מספר כללים כיצד להתנהל בתפילה של יחיד במקום הציבור, כשהוא מנסה "לתפוס את הרכבת".

ומה הדין, שאל אחד התלמידים, אם הוא שומע "אמן יהא שמיה רבא"? האם גם במקרה כזה ימשיך באמירת הפסוקים ולא יפסיק? השאלה עוררה גלים. האמנם ניתן להתעלם מאמירת קדיש? החכמים לא ידעו להגיד תשובה ברורה, והעבירו בראשם מימרות שונות של חכמים, אולי מהן ניתן לדייק.

והנה, קול מרכבה נשמע בחוץ. רב אחא בר יוסף אימץ את פניו, הקול מוכר לו, לפתע נשפכה נהרה על פניו: "זו מרכבתו של רב דימי". "אהה", הכריזו כל הנוכחים בהקלה, ופניהם פנו לעבר הפתח. ואכן, כצפוי, נכנס רב דימי, לבוש בגלימת המסע שלו. הוא הגיע הרגע ממסע ארוך מארץ ישראל לבבל. הוא לא הביא עמו לא סחורות ולא חפצים, הוא לא עצר בכיכר השוק וגם לא בביתו, אלא ירד ישר לבית המדרש, משום שבמסע הזה הביא עמו "מימרות".

רב דימי היה מן ה"נחותי", חכמים מיוחדים בעלי זיכרון מופלא, שתפקידם היה לנסוע מארץ ישראל להעביר מימרות של חכמים. הנסיעה עשויה לארוך שבועות וחדשים, אבל במשך כל הזמן הזה ה"נחותי" משננים את המימרות בדיוק. "חייב אדם לשנות בלשון רבו". החכמים שבארץ ישראל ובבבל ידעו שמימרה שמועברת על ידי ה"נחותי" היא מדויקת, כאילו נשמעה מפי הרב. הוא יודע בדיוק מי אמר ומה אמר.

עם כניסתו של רב דימי לבית המדרש, עטו עליו כולם: "האם מפסיקים לאמן יהא שמיה רבא?". חייך רב דימי, עצם את עיניו והשיב: "רבי יהודה ורבי שמעון תלמידי דרבי יוחנן אמרי: לכל אין מפסיקין, חוץ מן 'יהא שמו הגדול מבורך' שאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק" (ברכות כ"א ע"ב). זו בדיוק הלשון שנאמרה על ידי תלמידי רבי יוחנן. רבי יוחנן היה גדול וראשון האמוראים, ונחשב גם כתנא. וכך אמרו תלמידיו: גם כשאין מפסיקים לשום דבר – מפסיקים לאמן יהא שמיה רבא, שכל כך גדולה מעלתו, אפילו יותר ממעשה מרכבה!

רב דימי שינן את כל המימרות שהביא לפני גדולי הדור וראש הישיבה. כשסיים, שינן לעצמו את המימרות שהתחדשו לו בבבל, ושוב יצא למסע לארץ ישראל, להוביל את האוצרות שטוב סחרן מכל סחורה - את דברי חכמים.

הוא כבר לא היה אדם צעיר כלל וכלל. יש האומרים כי זכה אפילו לראות את רבי יוחנן בעצמו, ולשמוע ממנו מימרות. בבואו לארץ ישראל היה מגיע רב דימי לישיבת טבריה, שם היה מרצה בפני חכמי העיר את דברי חכמי בבל, וחוזר חלילה. הוא לא חס על כוחותיו ועל זמנו, כי הוא היה "ממעתיקי השמועה". הוא ידע שדיוק העברת המימרות הוא מלאכת שמיים, אסור לחסר אפילו אות אחת, והוא היה המעתיק הנאמן. עליו סמכו אביי ורבא כאשר קבעו את הסוגיות בפלפולם. הם פלפלו וחדשו, אבל הבסיס היה מימרות שהועברו בחרדת קודש מארץ ישראל לבבל.

הנסיעות האלו לא היו קלות גם מבחינה מדינית. ארץ ישראל נשלטה על ידי הביזנטים, ובבל נשלטה על ידי הפרסים. פעמים רבות היו הנוסעים נעצרים על ידי שומרי הגבול ונחקרים: מדוע הם נוסעים? האם הם מבריחים סחורות? לרב דימי הייתה תשובה אחת: אין באמתחתי כלום, שום דבר! אני רק לומד תורה. שומרי הגבול הכירו אותו במשך הזמן, ונתנו ליהודי הקשיש, המחרף את נפשו על דברי תורה, לעבור בכבוד.

במה זכה רב דימי לתפקיד החשוב? מדוע הוא הוטל עליו? במשך שנים רבות אף אחד לא עסק בשאלה זו, עד שלפני חמש מאות שנים דיבר על כך רבנו האר"י הקדוש, שגילה כי רב דימי הוא גלגולו של חזקיה מלך יהודה. המלך חזקיה הפיץ תורה בכל ארץ ישראל. בזמנו כל תינוק ותינוקת היו בקיאים בטהרות, אבל הוא לא זכה להפיץ תורה לחו"ל. חזקיהו חזר לעולם הזה בדמותו של רב דימי, כדי להפיץ תורה גם בחו"ל.