בגלל הדלי: הקרב האבסורדי שבו נהרגו אלפים

ב-15 בנובמבר 1325, על הגבעות ליד הכפר זאפולינו שבאמיליה רומאניה, עמדו זה מול זה עשרות אלפי לוחמים. חרבות, רומחים, דגלים צבעוניים של ערים גאות – ובמרכז כל הסיפור, דלי עץ אחד. מלחמת הדלי: אחד הפרקים האבסורדיים והמדממים ביותר במלחמות הפנימיות של איטליה בימי הביניים.

כדי להבין איך דלי הפך לסמל של מלחמה, צריך לחזור הרבה לפני 1325. איטליה דאז לא הייתה מדינה אחת, אלא פסיפס של ערי מדינה יריבות, דוכסויות וערים חופשיות. מעל כולן ריחפה המלחמה הגדולה בין שני מחנות: הגואלפים – תומכי האפיפיור, והגיבלינים – תומכי קיסר האימפריה הרומית "הקדושה". בולוניה הייתה עיר גואלפית, אוהדת רומא והאפיפיור, מודנה – עיר גיבלינית, נאמנה לקיסר. היריבות ביניהן הייתה עמוקה, רוויית דם והשפלות הדדיות.

שנים לפני הקרב הגדול כבר רתח הגבול. בולוניה הרחיבה את תחומה, כבשה מבצרים וכפרים שהיו בעבר בשליטת מודנה, כמו בזאנו וסביניאנו, לרוב בסיוע פוליטי של האפיפיור. מודנה מצידה השיבה בפשיטות, שריפת שדות, הפעלת שכירי חרב גרמנים מיומנים הנאמנים לקיסר. בקיץ 1325 הפליגו הבולונזים רחוק מדי: הם בזזו חוות סביב מודנה, החריבו שדות, אפילו ירו לשם שעשוע חיצים לעבר החומות.

המודנים החליטו להשיב ב"בדיחה" משלהם. יחידה קטנה של לוחמים חדרה לילה אחד אל תוך בולוניה, הגיעה לבאר ציבורית ליד אחת השערים, שלפה דלי עץ משובח ששימש לשאיבת מים – וברחה איתו הביתה. באותם ימים לא היו ברזים. אנשי העיר הגיעו בבוקר לשאוב מים כדי להתקיים, אבל אין איך לשאוב. כשגילו אנשי בולוניה שהדלי נעלם, דרשו את החזרתו. מודנה סירבה, ואף הציבה את הדלי לראווה בארמון העירוני שלה, וכך נהפך הדלי לסמל.

מכאן התלקחה מלחמת הדלי. שנים של סכסוך טריטוריאלי, כבוד פגוע, דת ופוליטיקה היו הגורם, אבל הדלי היה הקש ששבר את גב הגמל. הוא הפך לסמל העלבון. בולוניה גייסה צבא עצום: כ-20-30 אלף רגלים וכ-2,000-2,500 פרשים, כולל כוחות מסייעים מערים גואלפיות אחרות. מודנה, שהייתה קטנה יותר, העמידה בערך 5,000 חיילי רגלים וכ-2,700-2,800 פרשים – רבים מהם שכירי חרב גרמנים מקצועיים, כבדים בשריון ומנוסים במלאכת המלחמה.

בשעת אחר הצהריים של אותו יום, נפגשו הצבאות למרגלות זאפולינו. בולוניה הגיעה עם עליונות מספרית מובהקת, אפופה בתחושת ביטחון עצמי של עיר גדולה ועשירה. מודנה הגיעה עם כוחות מאומנים יותר, מחנה קטן אך מאומן, והאימון הוכיח את עצמו.

קרבות ימי הביניים לא נוהלו כמו לוחות שחמט. הם היו ערבוביה של צעקות, סוסים בועטים, חיילים שנמחצים תחת רגלי חבריהם, ענני אבק שהפכו את שדה הקרב למערבולת אבק. תוך שעות התפרקו השורות הבולוניות, המיליציות העירוניות נסוגו בפאניקה, והקרב הפך לטבח. יותר מאלפיים נהרגו, רובם מן הצד הבולוני.

אנשי מודנה לא הסתפקו בניצחון. הם רדפו אחר הנמלטים, החריבו בדרך מבצרים וכפרים, והתקדמו עד שערי בולוניה עצמה. הם לא ניסו לכבוש את העיר – משימה מסוכנת אפילו עבורם – אבל השפילו את היריבה בכל דרך אפשרית: רכבו מתחת לחומות, ערכו מרוצי סוסים לצחוק ולעג, וגררו איתם את הסמל האולטימטיבי: הדלי הגנוב.

כמה חודשים לאחר מכן, בינואר 1326, נחתם הסכם שלום: מודנה החזירה חלק מן השטחים, כנראה תמורת תשלום נאה. לא נערך שינוי מפה דרמטי, לא הוכרע מאזן הכוחות בין גואלפים לגיבלינים, ההיסטוריה המשיכה במסלולה. אבל מאות אנשים נשארו על שדה זאפולינו, וגופותיהם הפכו לדשן של כרמים מקומיים. הכל בגלל המלחמה על הדלי.

הדלי עצמו עדיין מוצג עד היום במגדל הפעמונים גירלנדינה במודנה. הוא נראה סתם דלי עץ סדוק שלא ראה מים כבר מאות שנים, אבל סביבו צמחו אגדות, שירים וסאטירות. הבולטת שבהן היא הפואמה "הדלי החטוף" של אלסנדרו טאסוני מהמאה ה-17, שהנציחה את האירוע בסגנון טרגי היתולי.

שבע מאות שנה אחרי, תושבי ואלסאמוג’ה – האזור שבו נערך הקרב – מציינים את "זאפולינו 700" בכנסים, שחזורי קרבות ו… סעודת פיוס משותפת בין נציגי מודנה ובולוניה.