הנער שהפך לראשון לציון: מי היה חכם יעקב שאול אלישר?

השנה תקפ"ח, 1828. בעליה התלולה שמערב לכפר דיר יאסין משתרך חמור. על החמור יושב ילד בן 11. לצד החמור מהלכת אישה, והיא מנסה לעודד ולשמח את בנה, שפניו מכווצות מצער ומטורח וחום הדרך. "יעקב בני, הן לפני שנתיים זכית לראות את אביך ללילה אחד, אך לאחר מכן הוא נלקח מאיתנו ונהרג בידי רוצחים, וכעת אין לך להצטער, בעזרת ה' לא נדע עוד מחסור וצער. עולים אנחנו לירושלים עיר הקודש. הוצע לי שידוך נכבד מאד, חכם בנימין נבון, ראש בתי הדין בירושלים, והוא יאמץ אותך לבן וילמד אותך את כל התורה". הילד בן ה-11 האזין ברוב קשב לדברי אמו, אך נראה שלא באמת עיכל והבין את המאורעות הקשים שהוא היה עדיין בעיצומם. לראשונה בחייו יוצא מצפת אל ירושלים הרחוקה, אל ארץ לא נודעת.

יעקב הקטן לא יכול היה לדעת שמאה שנים לאחר מכן תוקם באותה עליה, שהוא מטפס בה כעת, שכונה ענקית בשם "גבעת שאול", והיא קרויה על שמו, יעקב שאול אלישר, הילד מצפת שנעשה לרבה הראשי של ירושלים ולראשון לציון. אותו כפר רצחני המכונה "דיר יאסין", חוסל במלחמת העצמאות על ידי גדודים של אצ"ל. המשטח הקרח ורחב הידיים שאותו חצה כדי להיכנס לדרך יפו, השער לירושלים, נעשה לשדה תעופה בזמן מלחמת העצמאות, ואחרי המלחמה הפך לכביש הראשי של שכונת גבעת שאול, ושמו הסמלי, "כנפי נשרים", מסמל גם את שדה התעופה לשעבר, וגם את העלייה לארץ ישראל, על כנפי נשרים. אך באותו זמן שבו נכנס יעקב שאול אלישר הקטן בשערי ירושלים, לא היה אפשר לראות דבר מכל זה. ימין ושמאל רק טרשים וחול.

בגיל 15 התחתן יעקב שאול. עשרים שנה לאחר מכן היה שמו ידוע כסוחר ותלמיד חכם, והוא נשלח כשלוחא דרבנן, שליח ישיבות ארץ ישראל לאסוף כספים בגולה עבור החזקת היישוב הישן. והנה, בשנת תרט"ו, 1855, גזרו חכמי אלכסנדריה שלא לקבל עוד שליחים המאספים כספים מארץ ישראל, בעקבות מספר מקרים של התחזות, שבהם הגיעו שליחים שנראים כיהודים תלמידי חכמים, ואספו סכומים עצומים, אך בהמשך נעלמו כלעומת שבאו והכסף איתם, פרוטה אחת לא הגיעה אל הישיבות. לכן החליטו חכמי אלכסנדריה שאין לתת כסף עוד לשלוחים מארץ ישראל, ואפילו לא לסמוך על מכתבים והסכמות, שכן מסמכים כאלו ניתן לזייף. נמנו וגמרו חכמי ירושלים לשלוח את רבי יעקב שאול, שמראהו כמראה מלאך האלוקים, לשכנע את חכמי אלכסנדריה לחזור בהם מהחלטתם, והרי שמו ידוע בכל הארץ ועליו ניתן לסמוך. חכם יעקב שאול כינס את חכמי אלכסנדריה בבית הכנסת, ונאם בפניהם בקול חוצב להבות. בדבריו תיאר את המצב הנורא בירושלים, את הגזרות הרעות של השלטונות הטורקיים, את הלחץ והקושי והרעב. ואכן, דבריו נשאו פרי: פה אחד החליטו חכמי אלכסנדריה לבטל את החלטתם. אך דבריו עשו רושם כה מופלא בלב שומעיו, עד שהם ביקשו ממנו: הישאר נא איתנו והיה רב לקהילתנו... חכם יעקב שאול אלישר שמח מאד על הבקשה, אך כמובן לא יכול היה להיענות לבקשתם. הוא מחויב לקהילת ירושלים. ואכן, הוא חזר לירושלים ובידו ממון רב לעזרת הקהילות הקדושות שבירושלים.

בשנת תרכ"ט, 1869, נתמנה לראש אב בית הדין בירושלים, ובהמשך למשרת הראשון לציון. בתפקידו זה הורה לכל תפוצות ישראל את ההלכה אשר ילכו. וכך למשל הוא כותב בספרו, "שמחה לאיש", עבור קהילת עזה: "ידוע לנו בבירור מפי הקבלה ומפי ספרים, שעזה היה בה יישוב בני ישראל זמן רב. וזה שישים שנה, 'ואת היותרת', שנתבטל היישוב, מסיבת הגלות המר, ולא יכלו עם בני ישראל לסבול הגלות, והוכרחו לצאת, וקבעו דירה, רוב בני העיר בעיר הקודש חברון, תיבנה ותיכונן, והניחו בית הכנסת חרב ושמם, ובית קברות מאין יושב, רק גויים וערלים ותו לא. והנה 'בעתה' נתעוררו אחינו בני ישראל, ספרדים ואשכנזים, לקבוע דירה בעזה הנזכרת, ועשו בית להתפלל שם, ונתקבצו מניין עשרה מישראל והותר, והוליכו שם ספר תורה, ומתפללים שם בעשרה, והגיע עתה חג הפסח הקדוש, ונסתפקו - אם יעשו אחד יום טוב לבד כבני ארץ ישראל או יעשו שני ימים טובים כמנהג רוב העולם".

מסקנתו היא שאם מקימי הישוב הם מארץ ישראל, יעשו יום טוב אחד, כמנהג קהילת עזה הקדומה.

שוב ושוב נחלץ חכם יעקב שאול אלישר למנוע הפרת מנהגים, וכך הוא כותב לאנשים שביקשו לקיים ברכת כהנים בלי לחלוץ את האנפילאות (סוג של מנעל פנימי שנלבש מחמת הקור): "שמעתי ותרגז בטני, כי אחדים מבני הדור החדש, אדיר חפצם, לבטל ולהשבית זכר איזה מנהגים, וחוקים ישרים, ותורת אמת, אשר הציבו לנו רבנינו זכרם לברכה... אל נא תשלחו יד במנהג קדום לכל בית ישראל. אל תהינו לעלות לפרוץ גדר וגבול עולם, אשר גבלו ראשונים. הגדרים והמנהגים הנוסדים ע"י הראשונים כמלאכים, שכל רז לא נעלם מהם. ואם כל אחד ואחד יעשה כחפצו באיזה מנהג, הנראה בעיניו, שהוא דבר פשוט, או כי יחשוב, שלא נעשה כי אם למקומו ולשעתו, אזי חלילה יעקרו כל נטוע ויחבלו כרם ה' צבאות... אך בזאת, בעניין חליצת המנעלים הפנימים, אם יש להם מנעלים חיצוניים, והוא זקן או חולה וחלוש כוח, ואינו יכול לחלצם, ונמנע מלעלות לדוכן, ויאמרו עליו שהוא בן גרושה ובן חלוצה, יש להתיר לו לעלות לדוכן בלי חליצתם".

גדולה היתה השפעתו של חכם יש"א על פוסקי קהילות ספרד, גם לשנים רבות קדימה.