העילוי שהנדס מטוסי קרב: מי היה רבי דוד רפופורט?

חורף תרע"ד. בעיירה פונוביז' מכונסים עשרות בחורי הישיבה בהיכל הצר ששימש כבית מדרש, והנה קול איוושה, בחור חדש הופיע לישיבה, והוא כבן 25. השמועה סיפרה שאתמול הגיע לעיירה, ואיתו ארגז גדול של כתבים. ראש הישיבה ר' איצלה רצה לתהות על קנקנו, וביקש לפתוח את הארגז, אך הבחור שמר עליו מכל משמר, הוא נבר בארגז והושיט לראש הישיבה ספר עב כרס, כתוב בכתב יד, ושמו "צמח דוד", הערות על רבי עקיבא אייגר. ראש הישיבה הביט בספר ונפעם: בחור צעיר, שכותב כאחד מגדולי ישראל!

אין ספק שהבחור עשה רושם טוב, למרות התנהגותו המוזרה. יכול היה להסתובב ברחוב העיר בעיצומו של שלג כשחולצה דקה לגופו, שקוע במחשבות לא שם לב למזג האויר. אך לו היה ראש הישיבה מגיע אל הספרים האחרים שבארגז, היה מתפלא עוד יותר. היה זה חיבור בגרמנית, המבאר את כל התלמוד הבבלי והירושלמי, ואת מבנה בית המקדש וכליו, בהתאם לידיעות מדעיות בנות הזמן! הבחור לא רצה לחשוף את כל חוכמתו וידיעותיו השונות, כדי שלא ירימו גבה ויחשבו שאינו שקוע דיו בלימוד התורה.

היה זה רבי דוד רפופורט, העילוי השתקן – שכן על אף שכתיבתו היתה כשל אחד מגדולי הדור, הרי שבדיבור לא הרבה. כל דבר נאמר על ידו במילים ספורות. העילוי יכל לפרוח בישיבת פונוביז', אלא שאז פרצה מלחמת העולם הראשונה, ולומדי הישיבה נפוצו לכל רוח, הסתתרו בעיירות רחוקות משדות הקרב ולא הוציאו חוטמיהם.

בזמן המלחמה הגיעה לרבי דוד הזדמנות מופלאה לנצל כישרונותיו המיוחדים. הוא שכב במסתור והתבונן במטוסי האויב המטילים פצצותיהם. בראשו עבדו דפי גמרא, אך גם שאלות הנדסיות... תוך כדי מחשבה עלתה במוחו הברקה שעשויה לשכלל את מטוסי הקרב באופן יעיל. הוא רשם את הדברים על דף ושלח אותם לשר הצבא הפולני, אך השר סקלדובסקי כתב על המעטפה בלגלוג: "רבינר יכול לעוף למעלה מהשמים לגן העדן, אך לא בשמים המציאותיים...". רבי דוד לא התייאש, ושלח את התוכנית לממשלה הצ'כוסלובקית. הצ'כים פעלו בהיגיון, הבינו את הגאונות שבהמצאה, שכללו את מטוסי הקרב שלהם ואף שילמו לרבי דוד עמלה יפה, שעזרה לו להתקיים בזמן המלחמה.

לאחר סיום המלחמה התכנסה מחדש ישיבת קובנא סלבודקה, ויוצאי פונוביז' לא שכחו את העילוי השתקן, שעליו אמר רבי ברוך בר ליבוביץ כי ספרו נכתב ברוח הקודש. הוא הוזמן לכולל בית ישראל, שבו למדו עשרות אברכים. באופן חריג הדפיס הכולל על חשבונו את הספר החדש שכתב רבי דוד בינתיים, "מקדש דוד", עקב הצורך המיוחד בספרים מסוג זה, בברכת גדול הדור, החפץ חיים. תלמידו של החפץ חיים, שראה את גדולתו של רבי דוד ושליטתו בענייני בית המקדש וקדשיו, קבע כי ספרו הוא "כאחד הראשונים", ומיד הזמין אותו למסור שיעורים בישיבת ברנוביץ'. הוא אמנם הופתע בהגיע הגאון הגדול, בראותו שבמלים מקמץ הוא, ובקושי הבינו השומעים את שיעוריו...

במלחמת העולם השנייה, עוד לפני שכבשו הגרמנים את קובנא, גירשו הרוסים את בעלי הנתינים הזרים לסיביר. בהם היה גם הגאון רבי דוד רפופורט. במחנה העבודה נצטווה לכרות עצים ביערות, עבודה שלא היתה לפי כוחו ומידותיו של העילוי הצנום והשקוע במחשבות. רבי דוד היה הולך בין הפועלים ומדבר בדברי תורה, ספר קטן בחיקו ומדי פעם הוא מעיין בו. בהגיע חלוקת המרק לא עמד בתור, שכן אכל רק לחם. השומרים הרוסים לעגו לו, אך הבינו שמדובר באדם שאין לו דבר עם העולם הזה, ולא החמירו עליו בדרישותיהם. עד מהרה חלה רבי דוד מחמת היעדר התזונה והתנאים הקשים. בבוקר ראש השנה תש"ד ביקש משני יהודים שהכיר שיעמדו אצל מיטת חוליו ויתקעו עבורו בשופר. אחרי התקיעות אמר להם: "אתם עדים לפטירתי. שמה של רעייתי הוא כך וכך, והיא שוכנת במקום פלוני. כשתשוחררו, לכו אליה והעידו בפניה על פטירתי, כדי שלא תהיה עגונה". זו היתה מחשבתו האחרונה של העילוי הדומה למלאך.