בקר עם חטוטרת על הגב: האם כשרותו מוטלת בספק?

לפני כשבעים שנה, בראשית שנות קיומה של המדינה, היה מחסור בבשר בארץ ישראל. הימים ימי הצנע, המדינה צריכה להגן על גבולות קשים, ארוכים ומסובכים מאד. התקציב דל מאד, בעולם בכלל אין שפע, ובארץ – חרם ערבי. כל הגבולות מוקפים באויבים. הבקר המקומי לא הספיק כדי להאכיל את כל הפיות הרעבים, ולכן מחירו של הבשר האמיר מאד. הרבה אנשים לא היו מסוגלים לשלם על מנת בשר לשבת, או בכלל.

הראש היהודי לא נח ולא שקט. שליחי הסוכנות איתרו באפריקה מקום גידול של בקר שניתן ליבוא לארץ ישראל בדרכים שונות. השליחים שמחו מאד על המציאה, והחלו להתכונן ליבוא עדרי בקר. אלא שאז שם לב אחד הנוכחים, כי הבקר הזה אינו דומה לבקר שנאכל בארץ. מלבד העובדה שהוא הרבה יותר גדול, יש לו גם חטוטרת על גבו, הייתכן שבגלל זה כשרותו מוטלת בספק?

הז'אבו דומה במידה מסוימת לגמל, בעקבות הדבשת שעל גבו. וגם מבחינה תפקודית הוא מזכיר גמל (ולכן יש שטענו שהוא מה שכינו חז"ל "פרה מגמלת", בירושלמי מסכת מועד קטן). הוא שורד זמן רב במקומות צחיחים ויבשים, ולכן נפוץ ביותר במזרח. בהודו הוא מוכר מאד, וההודים סוגדים לו, ואילו באירופה, שהיא מקום מלא במים ובמזג נוח, אין צורך בז'אבו, וניתן להסתפק בשור רגיל. השם ז'אבו מגיע מטיבטית, ופירושו, כצפוי, חטוטרת. יש יותר משבעים סוגים של ז'אבו!

הרב הראשי רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בדק את הנושא, וקבע כי למרות ההבדל, עדיין בקר הז'אבו הוא שור לכל דבר, וכשר למהדרין: הוא מפריס פרסה ושוסע שסע, ואף מעלה גרה, ולכן יש לייבא אותו לארץ. אמנם לעומתו סבר הגאון החזון אי"ש כי גם אם יש לו סימני טהרה, הרי שהפוסקים קבעו לפני כמה וכמה דורות שאין לאכול בשר של בעל חיים עם סימני טהרה, בלי מסורת על אכילתו – מנהג ישן שיש עדים שהיה נאכל מאז ומעולם. הרבנות הראשית לא קיבלה את דעת החזון אי"ש, וייבאה בשר ז'אבו באותן שנים, שכן הרב הרצוג מצא משפחות ותיקות מבגדד שהעידו בפניו כי בקר הז'אבו נאכל ע"י יהודים מאז ומעולם. בארץ ישראל באותן השנים היו שאכלו מיבוא הרבנות הראשית, והיו שנמנעו, אך העניין נשכח, כיוון שתקופת הצנע חלפה, ייצור הבשר הישראלי התגבר והתפתח, ושוב אין צורך לייבוא מבחוץ.

אך דווקא בשנים האחרונות, עם התגברות האפשרויות לשחיטה כשרה גם במקומות שונים בעולם, חזר הנושא והתעורר. אין צורך כיום לייבא עדרי בקר, אלא להטיס שוחטים, משגיחים ורב לאתר כלשהו בעולם, לשחוט בבית מטבחיים מקומי ולשלוח באונייה את הבשר הקפוא. זה הרבה יותר זול ונוח, אבל מעורר שוב שאלות של מסורת על המין הנשחט.

בשנת תשס"ד שם לב אחד המשגיחים כי הבקר שנאסף לבית המטבחיים בדרום אמריקה הוא בעל חטוטרת. הוא נזכר בפולמוס הז'אבו ששים שנים קודם לכן, בדק ומצא כי אכן הבקר שנשחט הוא בקר ז'אבו, שאותו פסל החזון אי"ש. רבים נמנעו מלאכול את הבשר בכשרויות המהודרות בעקבות כך.

בשנים האחרונות התברר שהז'אבו היה מצוי בארץ ישראל. עצמותיו נמצאו בעיר דוד, ירושלים העתיקה. ציורו עם הגיבנת האופיינית מופיע על מטבעות עתיקים, ובציורים בבית הכנסת של בית אלפא. מובן שאין בכך כדי להכריע בשאלות הלכתיות.