רבא: הילד שגדל להיות עמוד התורה של בבל

בשנת 280 לספירה, כאשר השמש שקעה מעל נהר החידקל במחוזא, פרבר מפואר של קטסיפון בירת פרס, נולד תינוק שגורלו היה לשנות את פני לימוד התורה בבבל לדורות רבים. אביו, יוסף בר חמא, עמד ליד מיטת אשתו והביט בבנו החדש בעיניים זוהרות של גאווה וציפייה.

יוסף בר חמא לא היה איש פשוט. בביתו הרחב והמפואר, שעמד בין הבתים המכובדים של מחוזא, הייתה ספרייה עצומה של מגילות וכתבי יד. הוא היה תלמיד חכם מוכר, שחוכמתו הגיעה למרחקים רבים, ועושרו אפשר לו לקיים את ביתו ברמה גבוהה. אך יותר מכל, הוא היה איש של צדקה ומעשים טובים, שביתו היה פתוח לכל נזקק ולכל מבקש ללמוד.

"אבא בן יוסף", לחש יוסף בעדינות, "יהי רצון שתגדל לתפארת עמך ותורתך".

הילד הקטן, שיכונה בעתיד "רבא", גדל בצל ספרי התורה ולקול הוויכוחים התלמודיים שהדהדו בבית אביו. כבר בגיל צעיר היה ניכר שהוא שונה מילדים אחרים – עיניו הזוהרות בוחנות כל דבר בעולם בסקרנות עצומה, ואזניו קולטות כל מילה מהשיחות התלמודיות שהתנהלו סביבו.

כאשר הגיע רבא לגיל הבגרות, ידע יוסף שהגיע הזמן לשלוח את בנו למקום שבו יוכל לפתח את כישרונותיו המיוחדים. אחרי התייעצות רבה, החליט לשלוח אותו לסורא, מרכז הלמידה המפורסם, שם שכנה ישיבתו של רב חסדא, אחד מגדולי החכמים של הדור.

המסע לסורא לא היה פשוט. רבא, עדיין נער צעיר, נפרד מביתו האהוב ויצא למסע שיעצב את כל חייו. כאשר הגיע לעיר, הוא התפעל מהחיות האינטלקטואלית שמילאה את רחובותיה. בכל פינה נשמעו דיונים תלמודיים, ובבתי המדרש הגדולים התקיימו שיעורים שמשכו מאות תלמידים.

בישיבתו של רב חסדא מצא רבא את ביתו הרוחני. החכם המבוגר, בעל הזקן הלבן והעיניים החדות, זיהה מיד את הכישרון המיוחד של התלמיד הצעיר ממחוזא. בשיעורים היה רבא קשוב ונלהב, שואל שאלות חדות ומציע פתרונות מקוריים לבעיות מורכבות.

בימי לימודיו בסורא הכיר רבא את רמי בר חמא, תלמיד מבריק בן גילו. השניים התיידדו מיד, אך חברותם הייתה מורכבת – מחד גיסא היו חברים קרובים, ומאידך גיסא היו ברי פלוגתא ממש. ויכוחיהם היו נפלאים למראה: רמי, חד ומהיר, מציג טיעון אחר טיעון, ורבא, עמוק ושיטתי, בוחן כל פרט ומגיע למסקנות חדשניות.

רב חסדא נהנה לראות את התחרות הבריאה בין שני תלמידיו המבריקים. הוא היה מעודד אותם להמשיך בוויכוחיהם, יודע שכך הם מחדדים זה את זה ומעמיקים בהבנת התורה.

באחד הימים, כשהשיעור התקיים כרגיל, ישבה בתו הצעירה של רב חסדא על ברכי אביה. הילדה הקטנה הביטה בתלמידים העומדים לפני אביה, וייחוד מיוחד היה באופן שבו עיניה נעו בין רבא לרמי בר חמא.

בבדיחות הדעת חייך רב חסדא אל בתו ושאל: "בתי, את מי מהשניים הללו תרצי לקחת לבעל כשתגדלי?".

הילדה הקטנה, בתמימותה, השיבה ללא היסוס: "שניהם!".

צחוק שקט מילא את בית המדרש, אך רבא, בחוכמתו המיוחדת, הבין משהו עמוק יותר. הוא הביט בעיני הילדה ואמר בשקט: "אני אהיה האחרון".

מילותיו של רבא היו נבואיות יותר מכפי שמישהו יכול היה לדעת באותו רגע.

השנים עברו, ורמי בר חמא הפך לתלמיד חכם גדול ומכובד. הוא נישא לבתו של רב חסדא, והזוג הקים בית נאמן בישראל. רבא המשיך בלימודיו, תמיד זוכר את מילותיו "אהיה האחרון", ומתפלל שיזכה לראות את חברו מאושר.

אך הגזירה השמימית הייתה אחרת. כעשר שנים לאחר נישואיהם נפטר רמי בר חמא בדמי ימיו, והשאיר אחריו אלמנה צעירה. רבא, שבינתיים הפך לתלמיד חכם מוכר ומוערך, זכר את מילותיו הנבואיות מלפני שנים רבות.

הנישואים בין רבא לאלמנתו של רמי לא היו רק עניין של חובה או נימוס חברתי. הם היו מבוססים על כבוד עמוק, הבנה הדדית ואהבת תורה משותפת. האישה הצעירה, שגדלה בבית של רב חסדא ונישאה לתלמיד חכם, הבינה את עולמו של רבא וידעה לתמוך בו בדרכו.

הבית החדש של רבא ואשתו היה מלא בשמחה וברכה. נולדו להם חמישה בנים, וכל אחד מהם ניחן בכישרונות מיוחדים. הבכור, יוסף, על שם סבו, היה בחור מבריק במיוחד, ואביו רבא ראה בו את המשך השושלת של תלמידי החכמים.

אך גם כאן נגזרה עליהם מכה קשה. יוסף, הבן הבכור והמבטיח, נפטר בהיותו עדיין צעיר, בחיי הוריו. רבא, שלמד לקבל את גזירות השמים בהבנה עמוקה, התאבל על בנו אך המשיך בדרכו, יודע שחייו מוקדשים לתכלית גדולה יותר.

תקופת לימודיו בסורא הסתיימה, ורבא עבר לפומבדיתא, העיר הידועה בישיבתה הגדולה. שם הוא מצא את עצמו שוב בסביבה למדנית ותוססת, עם תלמידי חכמים חדשים ודרכי לימוד שונות.

רב יוסף בר חייא היה הרב הראשון שהשפיע עליו עמוק בפומבדיתא. תלמיד חכם זקן מלא חכמה וחמלה, שידע לראות בתלמידיו לא רק כלי לשמירת התורה, אלא בני אדם שלמים שזקוקים לבנייה ועיצוב. אחר כך בא רבה, המורה הבא שלו, איש חד ומבריק שלימד אותו לנתח כל סוגיה בדקדקנות המרבית. כך גם מורו הדגול רב נחמן, ממנו למד הרבה תורה.

בפומבדיתא פגש רבא את אביי, תלמיד בן גילו שהפך לחברותא הקרובה ביותר שלו. הוויכוחים ביניהם היו מופלאים למראה. בכל בוקר, כשהשמש זרחה על פומבדיתא, שני החברים היו מתיישבים זה מול זה, פותחים במימרא עתיקה ומתחילים בדיון שהיה נמשך לעתים שעות רבות. אביי היה אומר: "אמאי לא אמרינן...", ורבא היה עונה: "אטו כולי עלמא הכי עבדי?". השמות שלהם הפכו להיות מחוברים לנצח – "הוויות אביי ורבא" – הוויכוחים שלהם שהפכו לחלק בלתי נפרד מהתלמוד הבבלי.

באותו הזמן, מלך בשם שאפור השני שלט על האימפריה הסאסנית, ותקיפותו ומעשיו גרמו לכך שמצבם של יהודי בבל היה קשה. הוא החל במדיניות של דיכוי יהודים, והטיל עליהם מגבלות קשות ומיסים כבדים. יהודים רבים פחדו לצאת לרחובות, והישיבות היו בסכנת סגירה.

אך רבא זכה בהגנה מיוחדת ובלתי צפויה. איפרא הורמיז, אמו של שאפור השני, הייתה אישה חכמה וסובלנית, ששמעה על חוכמתו ועל מעמדו המיוחד של רבא. בשיחות סודיות ובמפגשים דיסקרטיים, הוא הצליח להשיג את חסותה ואת הגנתה.

רבא לא הסתפק בהגנה עצמית בלבד. בסתר הוא העביר סכומי כסף גדולים לחצר המלוכה, כדי לשחד את המלך ולשכנע אותו בנאמנותם של היהודים למלכות. המהלך היה מסוכן ומורכב, אך הוא הצליח – בזכות מעשיו, הקל שאפור מעט מהדיכוי, והישיבות יכלו להמשיך לפעול.

כאשר רב יוסף נפטר, עמדה השאלה מי ימלא את מקומו בראשות ישיבת פומבדיתא. הבחירה נפלה על אביי, חברו הקרוב של רבא. רבא שמח מאד בבחירתו של חבירו הוותיק, ויצא גם הוא בעצמו להקים ישיבה במקום אחר – מחוזא – עיר הולדתו. תלמידים רבים, ששמעו או הכירו את גדלותו, החלו לזרום אליו, וישיבתו גדלה מאד.

כאשר אביי נפטר בטרם עת, עמדה השאלה מה יהיה עתיד ישיבת פומבדיתא. רבא, שכבר ביסס את מעמדו כמנהיג הדור, היה הבחירה הטבעית. הוא קיבל על עצמו את האחריות על שתי הישיבות, והעביר את המרכז הראשי למחוזא.

בתקופה זו הפכה מחוזא למרכז הלמידה היהודי היחיד בבבל. תלמידים מכל קצווי התפוצה הגיעו ללמוד בישיבתו של רבא.

בימיו נוצרו רבות מהסוגיות הבסיסיות של התלמוד הבבלי. הוויכוחים הרבים שלו עם אביי הפכו לחלק מהנוסח הסטנדרטי של הגמרא, והדורות הבאים כולם נשענו על דבריהם.

רבא לא היה רק פוסק הלכה. הוא היה מורה חיים במובן הרחב ביותר. בדרשותיו, שהפכו למפורסמות, הוא לימד על משמעות החיים, על יחסי אנוש ועל הדרך הנכונה לעבוד את ה'.

"כל אדם", היה אומר רבא לתלמידיו, "יעמוד יום אחד לפני כיסא הדין השמימי, ושם יישאל: האם קבעת עתים לתורה? האם חתרת אחר ידיעת התורה? האם השתדלת להבין כל קטע ופרק?".

הוא השווה את התורה לתרופה: "לאלה המקדישים עצמם אליה בכוונה נכונה – היא מחיה. לאלה שאינם מנצלים אותה כראוי – היא רעל קטלני. התורה אינה ידע יבש, אלא כוח חיים".

הוא הדגיש במיוחד את חשיבותו של היושר: "תלמיד חכם אמיתי חייב להיות ישר. פנימיותו חייבת להיות בהרמוניה עם חיצוניותו. לא יכול להיות שיחסיר דעתו לתורה ובמעשיו יסטה מהדרך הישרה".

בשנותיו האחרונות, כאשר הגיע לגיל שבעים, חש רבא שכוחותיו פוחתים, אך רוחו נותרה צעירה ופעילה כמו בימי נעוריו. הוא המשיך ללמד, להדריך ולפסוק, עד היום האחרון של חייו.

תלמידיו ראו שהמורה החביב עליהם כבר הזדקן, והם החלו במהירות לסכם את תורתו, לוודא שכל מה שלמד ולימד יעבור לדור הבא. בשיחות ארוכות עם התלמידים הבכירים, הוא העביר להם לא רק את הידע העצום שצבר, אלא גם את הרוח, את הגישה, את הדרך לראות את התורה ואת החיים.

בשנת 352 לספירה, בהגיעו לגיל שבעים ושתיים, נפטר רבא במחוזא, המקום שהיה ביתו הרוחני זמן רב כל כך. לווייתו הייתה אחת הגדולות שנראו אי פעם בבבל – אלפי תלמידים, חכמים ונציגי הקהילה באו להילוות מהמורה שעיצב דור שלם.

אך מותו הגופני של רבא לא היה סיום, אלא התחלה. תורתו, ששורשיה נטועים עמוק בקרקע הוויכוחים עם אביי ובמסורת הישיבות הבבליות, המשיכה לפרוח ולהשפיע. דורות של תלמידי חכמים גדלו על תורתו, ועד היום כל לומד תלמוד נפגש עם רבא – בוויכוחיו עם אביי, באגדותיו המלאות חכמת חיים, בדרשותיו על הצדקה והאמת.

הוויכוחים הנצחיים בין אביי ורבא הפכו לסמל של החיפוש היהודי אחר האמת. שני החברים, שהתווכחו במשך שנים רבות ואהבו זה את זה אהבה עמוקה, הותירו לדורות הבאים מסר ברור: במחלוקת לשם שמים, שנים שמחפשים יחד את האמת יכולים להגיע לגבהים שאף אחד מהם לא יכול היה להגיע אליהם לבדו.

וכך, סיפורו של רבא – מילד קטן במחוזא לגדול הדור בבבל – הוא סיפור של אמונה, של חריצות, של ידידות נפלאה ושל מסירות לתורה ולעם ישראל. זהו סיפור שממשיך להדהד ולהשפיע עד היום הזה, בכל פעם שתלמיד פותח גמרא ונתקל בוויכוח הנצחי בין שני החברים הגדולים: אביי ורבא.