חסיד לפני החסידות: מי היה רבי אלכסנדר זיסקינד?

היה זה ערב חורפי קודר באחת מעיירות ליטא. הרחוב היה שקט, חוץ מצליל צעדיה של קבוצת נערים ונערות – בני בעלי בתים, ובראשם בני עניים שבישראל – שצעדו בדממה, ובידיהם פת לחם ותבשיל דל. גופם רועד מקור, עיניהם מושפלות לקרקע וכל צעידתם מתוך חובה קשה: לשאת את לחמם לאנשי החיילים השומרים על פלטין המלך, כפי שהורתה מלכות הרשעה.

על המדרכה, בצד הדרך, עמד איש צנום ובעל הדרת פנים. הוא הביט בילדים בשקט, אך עיניו הלחות העידו על סערת רגשות. לפתע זלגה דמעה על לחיו, והוא נשא את כפיו לשמים ולחש: "למה פניך תסתיר, תשכח ענינו ולחצינו, כי שחה לעפר נפשנו". באותו רגע הרגיש שלבו נשבר בקרבו – לא בעבור עצמו, אלא בעבור צערם של אחיו.

שנים רבות חלפו, והאיש ההוא, כעת זקן ושבע ימים, שכב על מיטתו, עטוף בטליתו. זיכרונות חייו נפרשו לפניו – ורגע זה, אותו מראה של עניים נושאים תבשיל במס עוול, לא סר מזיכרונו. הוא נטה לכתוב צוואה לבניו, ובדמעות כתב: "ופעם אחת בכיתי הרבה מאוד על זה בעת שראיתי הנ"ל. ומזה תקשו, כיוצא, בני אהובי, להכניס צער בלבבכם, אם תראו איזה לחץ של איש הישראלי מעם קדוש שנלחץ מאומה הרשעה באיזה עניין".

מי היה האיש הרך לבב, שלא היה מסוגל לשאת צער של יהודי אחר, וציווה את בניו אחריו להצטער בצערו של כל יהודי?

שמו – רבי אלכסנדר זיסקינד.

אלכסנדר נולד בעיר ראזנאי שבליטא, למשה ורבקה. משפחתו הייתה מיוחסת וחשובה, מצאצאי רבי מרדכי יפה בעל ה"לבושים".

כבר מנעוריו למד תורה בהתמדה אצל אחד מגדולי הדור, רבי אריה לייב הלוי אפשטיין, בעל ספר "הפרדס". בבגרותו נעשה לתלמיד-חבר לרבי משה איויער. עם השנים נודע כתלמיד חכם מופלג, אך למרות גדלותו הרבה בתורה וביראה, סירב בכל תוקף לשמש ברבנות או בכל משרה ציבורית. הוא חשש שהדבר יגרום לביטול תורה או למחלוקות מיותרות, ונמנע גם מהתערבות בענייני ציבור.

לצורך פרנסתו עסק במסחר באופן ארעי בלבד, והקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה ולעבודת ה'. גם את בניו ואת צאצאיו הזהיר בצוואתו במפורש: "שלא תקבלו שום התמנות, היינו, שלא תהיו בקהל כלל – לא ראשים ולא מנהיגים".

רבי אלכסנדר זיסקינד נודע גם בגמילות חסדים. הוא היה מסייע לעניים ככל יכולתו, ואף לווה כסף מעשירי העיר כדי לתתו לנזקקים. נוסף על כך, אהב מאוד את ארץ ישראל. אף שלא זכה לעלות אליה, הקדיש זמן רב לאיסוף כספים בעבור תושבי היישוב היהודי שם.

באחת מנסיעותיו לאיסוף כספים, הוא נסע לעיר המבורג שבגרמניה, ושם נאסר על ידי השלטונות באשמת העברת כספים בין מדינות – עבירה שנחשבה חמורה באותה תקופה. הוא ישב בכלא במשך שנה וחצי, ולאחר מאמצים ושדולות רבות שוחרר. גם לאחר מכן לא חדל ממפעלו, ולמרות הסיכון הרב, המשיך לשלוח כספים לארץ הקודש. בצוואתו ביקש מבניו להמשיך בכיוון זה: "בני אהובי, תשוקתכם יהיה בתמידות ליסע לארץ הקדושה... ובוודאי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו".

הוא הקפיד על מנהגי חסידות: הוא טבל במקווה מדי יום, לבש בגדי לבן בשבת, ושאף לקיים כל מצווה בשלמות. בספרו המפורסם, "יסוד ושורש העבודה", כתב רבות על עבודת ה' מתוך מסירות נפש, לא לשם שכר או יראה, אלא כדי לעשות נחת רוח לבורא. לשיטתו, עצם הרצון למסור נפש לשם שמים – אפילו במחשבה בלבד – הוא מצווה גדולה בפני עצמה.

רבי אלכסנדר זיסקינד נפטר בשנת תקנ"ד (1794). בצוואתו ביקש שלא לספר עליו דברי שבח, וביקש גם שיקיימו עליו את ארבע מיתות בית דין כסמל לכפרה. עוד ביקש שלא לפסול את ציציות טליתו, אלא להיקבר בה כשהיא שלמה. מורה ההוראה המקומי, הרב דניאל מהורדנה, התלבט אם ניתן לקיים את הבקשה, שכן המנהג היה לפסול את ציציות הטלית של הנפטר. בסופו של דבר החליט שלא להתערב, מפני כבודו של הנפטר. לפי המסופר, בעת הקבורה הסתבכו הציציות ונתלשו מאליהן.

לבקשתו, הוצבו שתי מצבות על קברו – אחת בראשו ואחת למרגלותיו – כשהן כתובות כלפי פנים, באופן שלא קל לראות את הכיתוב שעליהן. על המצבה נכתב:

"אלכסנדר זיסקינד, במו"ה משה, הנולד מהאשה רבקה, עובד השם יתברך".

לאחר מותו דיברו עליו גדולי ישראל בשבח רב.

הגר"א מווילנה אמר: "רבי אלכסנדר זיסקינד גדול כספרו, וספרו גדול כמוהו".

החוזה מלובלין העיד כי נגלה לו משמים ש"סדר התנהגותו של הצדיק 'היסוד ושורש העבודה' חשוב מאוד אצל הקב"ה, וגדולה תמימות לבבו".

ורבי נחמן מברסלב אמר עליו שהיה "חסיד עוד לפני תקופת החסידות".

מעשיו ותורתו של רבי אלכסנדר לא נעלמו עם פטירתו. ספרו, "יסוד ושורש העבודה", חדר לליבותיהם של רבים, שינה את חייהם וגרם להם להפוך לאנשים טובים יותר.