טורים אישיים - כללי

במלחמת הדמים הזו ישראל ממשיכה לצבור כמויות אדירות של פגועי נפש. ביניהם אני, אתם וכל מי שאנחנו מכירים. זו ההזמנות לצאת לקרב-נגד, ולא לעלות על המוקש שהאויב האכזרי מניח לנו בטלפון ובמחשב. ונשמרתם לנפשותיכם

הטרוריסטים לא בוחלים באף אמצעי כדי לשבור אותנו. יש להם שיטות לוחמה רבות, ואחת מהן הם מסווים בערמומיות שפלה. היזהרו מהסכנה האורבת

"את מי זה ישרת שנתחיל לחפש אשמים, עוד לפני שקברנו את מותנו? עכשיו הזמן לאחדות": עודד הרוש במונולוג מהלב

את הערך של הכרת הטוב נעבד למול הילדים כאשר נשאל אותם שאלה פשוטה: מתי בפעם האחרונה יצא להם להודות על זה שהם ישנים במיטה שלהם, אוכלים את האוכל שלהם ומתעוררים לתוך הבית שלהם?

"תגיד", שאלתי אותו, "מה חסר לצבא עכשיו? במה הוא צריך עזרה?". לא המתנתי לתשובה שלו, והמשכתי: "אולי אתה יודע איך עוצרים טילים וגורמים להם ליפול בשטחים פתוחים?"

בשנים האחרונות אנחנו עוברים מסע מפרך של לימודי אמונה לא פשוטים, מבחנים שאולי יהיה מי שיגדיר אותם כ"בלתי עבירים". אף אחד מאיתנו לא בחר בלימודים האלו, וודאי לא בסמסטר הנוכחי... אך הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות במצב הנתון הוא להתחזק באמונה

על תשובה, תפילה וצדקה שעשה עם ישראל בימות המלחמה: השחקנית רחלי מושקוביץ בטור שמבקש רחמים

מה ההבדל בין דורו של אחאב לדורו של דוד המלך, ואיך זה קשור למלחמה העכשווית? דורון ביטון במסר מעורר מחשבה. צפו

הבלבול וההלם: איך נראה בוקר שמיני עצרת ברחובות החרדיים בירושלים, את מי הוציאו מבתי הכנסת למכוניות, ומה עובר על אימא לילדים שרואה יירוטים מעל הראש ויודעת שאין בנמצא שום מקלט או ממ"ד? כתבת הידברות משתפת

"אחרי צעקת הגלות שכזאת המגלה אצבע אלוקים לעיני כל והתרסקות ההשקפה הציונית, מה אם לא התפילות יעזרו לנו?" ד"ר מיכאל פקטרוביץ, סרן בדימוס, כותב מעומק הלב

רבה של צפת, הרב שמואל אליהו, בדברי חיזוק לעם ישראל, לחיילים ולכוחות הביטחון

ישי לפידות במונולוג נוקב על אירועי יום כיפור בכיכר דיזנגוף: "המחאה גוועת. כמו שהם חיבלו בצה"ל, הם מנסים כעת לחרב במלחמתם את היהדות"

בתל אביב של היום אין מקום למסורת פומבית. תפילה עם מחיצה, שלא כפתה את עצמה על איש, ביום הקדוש ביותר לעם היהודי – זה כנראה יותר מדי בשביל העיר העברית הראשונה. גם לסובלנות יש גבול

אני מחפש את איש מרכז שמאל שיעז להרים את קולו כנגד הכפייה החילונית הזאת. כנגד המפגינים האלימים. במשך אלפיים שנה נלחמנו על חופש הדת שלנו. לא נוותר עליה במדינת ישראל

שרשרת של אמירות בוטות ופעולות אלימות של פעילים במחאה נגד הממשלה מובילה למסקנה ברורה לגבי המטרה האמיתית שלהם. למרות כל הרעש והצלצולים, נראה כי רוב הציבור הישראלי לא ממש מתרגש

הוא התאמץ לאסוף את מזוודותיו, אבל על המדרגות ניתר הוא בקלות כצעיר. געגועיו נשאו אותו בריחוף. האם המסע הגיע לקיצו? הנה שמו של הבן מתנוסס על הדלת, והוא עומד לפגשו

"אם רק הייתי מביט בעיניים חומלות יותר": מתי עצרנו לאחרונה כדי לכוון את מערכת המשפט הפנימית שלנו? צפו

כמות האורחים בחג מלחיצה אתכם? יש לנו פתרון מושלם שיעזור לכם לעבור את תקופת החגים הלחוצה והעמוסה עם חיוך על הפנים

ובכל שנה, כאשר אני נכנס לכיתה ביום הראשון ורואה את ההתרגשות של הילדים במציאת המקום, אני מיד מזהה אותו

השאלה העומדת בבסיס המחאות והטענות נגד הציבור החרדי היא בסוף ובקיצור אחת: “למה בכלל צריך להיות דתי?”. ולשאלה הזו לא יועילו סרטונים על אחוז המתגייסים והעובדים שבעלייה. לא יועילו הנתונים על ארגוני החסד המתנדבים

למה בכלל צריך לדעת את גובה הריבית? אנחנו ממילא במינוס, מה אנחנו כבר יכולים לעשות? למה לנו להכניס את הראש במושגים פיננסיים? אנחנו גם ככה עסוקים. 3 סיבות למה זה חשוב

התעלומה של בית הכנסת 'זכרון משה', הסוד שמאחורי המעקים ברחוב סורוצקין והסיפור שממנו התפעל האדמו"ר ממודז'יץ: סיפורו של אדם גדול, ששם לב דווקא לנזקקים ולאנשים החלשים

לפעמים שום דבר לא יכול להשתוות לקשר הישיר בין הורים לילדיהם. גם לא כרטיס אשראי. ולפעמים, אף על פי שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים ממש טוב את הילדים שלנו, מתברר שהם עדיין יכולים להפתיע אותנו

צריך הרבה מזל משמיים כדי לפעול נכון בכמה חזיתות. אמנם הבית שלנו בשלום, אבל בראש שלי יש תמיד מלחמה. כי חינוך זה לא משחק ילדים

בימים טרופים אלה נראה שהמחלוקת תופסת חלק נכבד מחיינו, וללא כל סיבה אמיתית הנראית לעין. ערב תשעה באב תשפ"ג – טור מלב כואב

"יהיה בסדר", הם אומרים. "בחודש הבא יכנס יותר / נוציא פחות", הם מרגיעים את עצמם. ובסוף? בסוף הם דופקים אצלנו בדלת המשרד, זועקים נואשות שנעזור להם להתמודד

פשוט שכחנו שאמורים להיות לנו חיים יפים. שכחנו, או לא ידענו, שאנו אמורים לחוות שנים של נחת ושלווה. לא העלינו על דעתנו שאין צורך להיות סחוטים ושחוקים

ימי בין המצרים הם הימים בהם עם ישראל עושה חשבון נפש פרטי וציבורי – מה גרם לנו להיות בגלות, ומה הדרך לצאת ממנה. אז על מה נחשוב השנה?

ההפגנות המחודשות כנגד העברת עילת הסבירות נתקלות בעייפות ציבורית, בגילוי מהיר ואפקטיבי של השקרים שמנסים במטה המחאה לשווק לתודעת הציבור, ובעיקר בעצבנות ציבורית שהולכת ורווחת כנגד הצעדים שהמוחים נוקטים בהם

המדינה הזאת קיימת רק מכוח היותה בית לעם היהודי, והעם היהודי חייב להיות יהודי. והעם הזה לא יהיה יהודי, חלילה, מבלי שיהיה בין היהודים מי שיקדיש את חייו למען תורת ישראל נטו, בלי תוספות ובלי כוכביות