איך לא שמתם לב לכיסא הריק בסעודת פורים?

בואו ברשותכם נדבר לרגע על סעודת פורים. כן, זו שכל המשפחה מתאספת אליה ביחד אחרי שהווטאספ התפוצץ בתמונות של ילדים מנוזלים ממציאים מחדש את הגלגל, מחופשים לסמי הכבאי או כל דבר אחר שפשוט אין, אי אפשר אובייקטיבית לעמוד בפניו. 

ובכן, באים כולם. מתרגשים. מתנשקים. מצטלמים. וכיסא אחד שנשאר ריק. הרווק/ה שוב לא "הצליחו" לבוא. אפילו אבחנה רפואית יש להם: דלקת בשריר החשק.

אז הם החליטו להישאר בדירות שלהם לארוחת חג חגיגית ואלטרנטיבית. 

סתם, אני צוחק. שום ארוחה ושום חג. הם פשוט החליטו להישאר וזהו. בדירה. לבד.

הרווקים והרווקות. האלמנים והאלמנות. הגרושים והגרושות. לבד כמו זאב רוסי בסיביר, רגע אחרי שהוא מבין שכל הלהקה התקדמה וכרגע כל מה שנשאר לו זה ללטף את השלג. כזה לבד.

התפללתי השבוע במניין שחרית. עזבו איפה. לא משנה. הסתכלתי על האנשים. באמת נראים אנשים טובים. אידיאליסטים. חדורי מטרה ושליחות. להגיד לכם כמה מהם חושבים בכלל על הנושא הזה שהעליתי, שיש כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה בני ובנות המגזר שלא מפסיקים לתת ולתרום, מילואימניקים עם מאות ימים בעזה וחאן יונס שהולכים לשבת בסעודת פורים לבד.

וואלה, הם לא. 

לא כי הם רעים... כי בואו נודה על האמת ונפתח את זה, כן שוב נפתח את זה...למעט כל מיני אירועים נקודתיים פה ושם, למעט אנשים יקרים עם מעוף חזון והשראה שנמצאים ומפיקים אירועים לפנויים ופנויות, אין באמת לציבור עניין אמיתי ברווקים ורווקות, או במחפשי זוגיות. יש כנסים שנתיים. יש אתרים גדולים. יש שדכנים ושדכניות. יש מאמנים ומאמנות. יש מטפלים ומטפלות. הכול נכון. אבל אין באמת עניין חובק מגזר. הנושא פשוט לא נכנס למחזור הדם. ל-DNA. הוא פשוט לא.

עדיין לא מבינים? לכו לכל בית כנסת ותערכו סקר: "כמה מהמתפללים כאן בכלל מעסיקים את עצמם בסוגיה הזו: האם למחפשי הזוגיות יש או אין איפה לאכול בסעודת פורים?".

זה. לא. מעניין. נקודה!

שנה שעברה חבר שלי, מחנך בן 48, רווק, סיפר לי ששתי משפחות שגרות בבניין שלו נתנו לו משלוח מנות עם פתק מקסים ואופטימי.

הוא אמר לי שהוא כמעט לא בוכה. למה? לא יודע. תשאלו את הפסיכולוג שלו. פעמיים יצא לו לבכות בחיים: אחרי שאבא שלו נפטר, ואחרי משלוחי המנות האלו. 

"אתה קולט שסוף סוף הרגשתי שאשכרה הם רואים אותי? אני לא שקוף. אני, הכאב שלי, התהומות שלי, התסכול שלי. הם מבחינים בי. זה כל כך נתן לי חמצן".

אז עם ישראל היקר: כן, אנחנו יודעים שזו כבר מסורת של ארבעים שנה שאתם מחליפים משלוחי מנות עם הזילברמנים. והכול טוב, באמת. אבל רק שתדעו שיש מישהו או מישהי שהרבה יותר צריכים את משלוחי המנות האלו. לא בקטע של הנזקקים. אויש, כל כך לא. הם עובדים ומרוויחים ככל הנראה הרבה יותר מכם, ואם הם ממש ירצו, הם גם יוכלו לקנות אתכם. באמת.

בקטע של תשומת הלב והעברת המסר: אתם חלק מהקהילה שלנו. 

אתם. כולכם: הרווקים והרווקות, האלמנים והאלמנות, הגרושים והגרושות, האמהות החד הוריות.

כולכם! 

נס פורים נעשה לכולנו, כולל כולנו, ואתם חלק אינטגרלי מאיתנו.

ויודעים מה הכי אירוני? שאין כמעט מישהו במגזר שאין לו קרוב משפחה, חבר, ידיד או כל אחד אחר שהוא בעצמו מחפש זוגיות.

אז תסבירו לי איך זה יכול להיות שאם זה נוגע, ממש נוגע בכל אחד ואחת מהמגזר, עדיין המודעות הזו לא ממש מוטעמת כחלק אינטגרלי מה-DNA הקהילתי?

תופעה.

ומי שלא מבין את זה, טוב, אין לי איך לומר את זה – כנראה שהוא פשוט לא הבין כלום.