הפצצות באיראן, העיניים לטייוואן: המהלך הקר של טראמפ נגד סין

כשצופים בתיעודים של הפצצות האמריקניות הקורעות את משכנו של המנהיג העליון, קל להתבלבל. קל להישאב לנרטיב הרומנטי, שלפיו אמריקה חזרה להיות "השוטר הטוב" של העולם, ושהנשיא דונלד טראמפ יצא למסע צלב ערכי כדי לגאול את הנשים האיראניות מעול החיג'אב ואת המזרח התיכון מעול האייתוללות.

אבל גיאופוליטיקה היא לא סרט של דיסני. היא משחק אכזרי של משאבים, תעדוף וסיכונים. כשמנתחים את הפעולה האמריקנית חסרת התקדים באיראן בימים האחרונים, חייבים להבין את התמריצים האמיתיים שמניעים את המעצמה האמריקנית. והתמריץ העליון, היעד האסטרטגי שמכתיב את כל השאר בוושינגטון כבר שנים, הוא פשוט: מניעת הגמוניה סינית באירו-אסיה.

בעיית השמיכה הקצרה

הבעיה של ארצות הברית היא בעיה מתמטית של הקצאת משאבים. לארה"ב יש צבא אדיר, אבל הוא לא אינסופי. היא ניצבת מול תמנון בעל שלוש זרועות אלימות: סין באוקיינוס השקט, רוסיה באירופה, ואיראן במזרח התיכון. ובזמן שהאמריקנים נדרשים להתפזר על פני הגלובוס ולשגר סוללות פטריוט לסעודיה ומיירטים לישראל, הסינים מרכזים את כל משאביהם בחצר האחורית שלהם, סביב ים סין הדרומי.

כדי להתמודד עם סין, אמריקה חייבת לשחרר משאבים (נושאות מטוסים, טילי שיוט, קשב מודיעיני) מהזירות האחרות. כל נשיא אמריקני בעשור האחרון – מברק אובמה (עם ההכרזה על "הציר לאסיה"), דרך ג'ו ביידן ועד טראמפ בקדנציה הראשונה – ניסה לבצע את הריקוד על שתי חתונות הזה. כולם נכשלו.

למה הם נכשלו? בגלל מלכודת ידועה בתורת המשחקים. ברגע שמעצמה מאותתת שהיא מאבדת עניין באזור מסוים (כמו המזרח התיכון), ומתחילה לקפל כוחות – היא יוצרת ריק. הריק הזה מתפקד כהזמנה פתוחה לבריון המקומי – במקרה שלנו, איראן – להשתולל, לתקוף בעלות ברית, ולהכריח את המעצמה לחזור פנימה. זה מה שקרה עם התעצמות דאע"ש בעיראק, וזה מה שקרה עם ההתקפות האיראניות על תשתיות נפט ועל נתיבי השיט בים סוף.

אז מה חדש במזרח התיכון?

איך שוברים את המעגל הזה? איך אמריקה יכולה להסיט את המבט מזרחה, בלי שהמזרח התיכון יבער וישאב אותה חזרה? כאן בדיוק נכנסת האסטרטגיה הקרה והמחושבת של פרויקט "זעם אפי".

במקום לחזק בהדרגה את בעלות הברית האזוריות (כמו ישראל וסעודיה) ולקוות שהן יאזנו את איראן – מהלך שרק מדרבן את טהרן לתקוף לפני שבעלות הברית יתחזקו – טראמפ בחר באופציה האלימה והאפקטיבית ביותר – חיסול האויב שמבעיר את האזור, במקום לרסנו.

האמריקנים מבינים שכדי לצאת מהמזרח התיכון בשקט ולהתמקד בבייג'ינג, הם חייבים קודם כל לשבור לחלוטין את הברכיים של הציר השיעי. התקיפות של היממות האחרונות, שהשמידו את יכולות הליבה של צבא איראן והחריבו אתרי מפתח של המשטר, לא נועדו "לחנך" את המשטר. הן נועדו להשאיר אותו נכה גיאופוליטית לשנים ארוכות, עסוק בהישרדות פנימית מול המחאות הגוברות (והעובדה שהתשתיות קורסות רק תתדלק את הזעם ברחובות טהרן).

זה המודל שטראמפ מציע: אנחנו נרסק את היריב המסוכן ביותר שלכם עכשיו, נשרוף לו את המועדון, ואז נשאיר לכם, השחקנים המקומיים (ישראל והמפרציות), לשמור על ההריסות, בזמן שאנחנו מפליגים מזרחה.

המהלך הזה מלמד אותנו לקח חשוב: מדינות לא יוצאות למבצעים בסדר גודל כזה בגלל סנטימנטליות או אידיאולוגיה מופשטת על חופש ודמוקרטיה. הן פועלות מתוך רציונליות אסטרטגית עמוקה. אם איראן תופל, זה לא יהיה למען עיניהן היפות של נשות טהרן, אלא כדי שנושאות המטוסים האמריקניות יוכלו לפנות את המפרץ הפרסי לטובת מֵצַר טייוואן. ככה נראית אימפריה שמפסיקה להתנצל ומתחילה לתעדף באמת.

עו"ד תמיר דורטל הוא יוצר ערוץ על המשמעות. מייל לתגובות: Tamir@mashma.net