מי מפחד מאביתר בנאי?

די מוזר שבשנת 2026, אחרי גל ההתחזקות שהרטיט את החברה הישראלית בעקבות המלחמה, ישנם יהודים שאוחזים עדיין בפחד הקמאי, הפרימיטיבי, המוגזם בעליל, מפני חזרה בתשובה, יהדות וכל מה שביניהן. והנה דוגמה מייצגת: לאחרונה התגלגל לידי טור של רענן שקד, מבכירי הכותבים בעיתונות הישראלית, שהביע את אכזבתו מהזמר המוערך אביתר בנאי. הוא סיפר בגילוי לב שהיום קשה לו לשמוע את המוזיקה שלו, בגלל שעשה את הצעד הבלתי נסלח, הבלתי הגיוני-בעליל מבחינתו: חזרה בתשובה.

"זו היתה סטירת לחי לכל מה שנדמה היה לי שהצליח ללכוד באלבום הראשון המופתי שלו", תיאר שקד. "כלומר, באמת, אביתר?", תהה, "התשובה שלך לכל מורכבויות העולם… הקיום האנושי שלנו… היא תשובה שלמה? אלוקים ודת?". בהמשך הוא אף נוזף בבנאי: "ככה לא מתנהג חבר למסע, אח לנשק", ומפשט באמצעות השורות הפשטניות-להחריד על בנאי: "האדם הזה בא בסוף עם הפתרון הכי צפוי בספר: אלוקים אוהב אותי, ואני רק צריך לאהוב אותו בחזרה, ויהיה לי טוב ועוד יותר טוב, וזהו".

*

כנראה אף פעם לא אצליח לתפוס את המרחק העצום בין אנשי ספר, משכילים ורהוטים כמו שקד ודומיו, שברגע שהדברים מגיעים ליהדות – הופכים לשטחיים ברמות מביכות. שקד מסתכל על בנאי, כמו על שאר החוזרים בתשובה, ככאלה שעזבו עולם מורכב ונפלא, לטובת "אלוקים ודת" וסיסמאות של "יהיה לי עוד יותר טוב". ברור לו שאביתר עבר שטיפת מוח, בחר בדרך הקלה, נטש את העגלה המלאה, כביכול, של העולם החילוני, ועבר להיות תוכי שטוף-מוח, מדקלם פסוקים, בעל תפיסה שאם חוזרים בתשובה אז הכל מסתדר ("אולי הם צודקים", סיכם בציניות לקראת סוף הטור, "אולי כולנו צריכים ללמוד מהם ולחזור בתשובה והכל יסתדר"). האמת היא שאני נעלב בשם הבורים ועמי הארצות לדורותיהם. חוששני שאפילו הם לא היו מנסחים את זה באופן עקום יותר.

שקד נוקט כאן, כמה חסר התמודדות מצדו, בדרך של ביטול והקטנה. אם מישהו היה כותב כתמונת-ראי שכל החילונים ריקים ונבובים, בורחים מהאמת, ממציאת משמעות ומהות, מכורי טיקטוק ורודפי תאוות – גם זו היתה הסתכלות שטחית שחוטאת לאמת ולמורכבות. לכן, רענן – החרדי הכי קיצוני והכי בוטה שאתה מכיר? אז אתה בדיוק שם, רק בתמונת הראי שלו. הוא לא מבין אותך, אתה לא מבין אותו, ועזוב שזה סתם מוליד שנאה – זה סתם דו שיח של אילמים וחירשים. אם כתבת את זה כדי לשכנע את המשוכנעים, אולי הצלחת להוסיף עוד כמה שקדי מרק של שנאה למרק השנאה הדלוח שרבים לוגמים ממנו בהתלהבות. אם רצית לעורר מחשבה באופן לא צפוי – כנראה הצלחת פחות.

בטח תתפלא, אבל אנחנו, החוזרים בתשובה, לא עשינו את הצעד האמיץ הזה ממקום רדוד וחרדתי, כמו שאתה בטוח כל כך. אנחנו פשוט לא מקבלים את הנחת היסוד של "בוא נעביר כאן 70-80 שנה וכבר נראה מה הלאה". עברנו תהליך שבו חקרנו, למדנו, חיפשנו משמעות, ועל הדרך גילינו שאנחנו בורים, בוגרי מערכת חינוך שהעבירה אלינו יהדות מסורסת וחסרה, ולכן לא באמת הבנו את היהדות ממרומי ציפור הדרור (בדיוק כמו שאתה לא מבין); הופתענו לגלות נבואות שהתגשמו בדורנו ממש; ראינו חיבורים מדהימים בין תורה למדע, בין המקרא לארכיאולוגיה, בין תורת הנפש למקורות היהדות; חווינו מקרים מדהימים של השגחה פרטית; הבנו שיש דברים שלא נבין (כן, קצת צניעות), וגם גילינו בעצמנו כוחות עצומים לעזוב דרך נוחה כביכול, לטובת דרך מאתגרת יותר ובעלת משמעות.

ואתה מה? במקום להעריך את כוחות הנפש, פותר את זה בתווית מזלזלת של "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב", ומסביר שהתפיסה היא כביכול "אלוקים אוהב אותי, ואני רק צריך לאהוב אותו בחזרה". אני נעלב בשבילך. זה הניתוח הכי מעמיק שאתה, מבכירי העיתונות הישראלית, יכול לספק על התופעה?

אז תנוח דעתך, רענן היקר. אמנם יש בחירה חופשית ביהדות, אבל בחירה אחת שללת לעצמך: את הזכות לבדוק קצת יותר ברצינות האם יש משהו באותה דרך שלאורה הולכים אינספור בעלי תשובה, כולל מושא הערצתך לשעבר. הרי כל אלטרנטיבה שתציע תישמע מגוחכת לא פחות. האם העולם נוצר במקרה? האם אין משמעות לחיים שלנו כאן? למה בכלל להביא ילדים לעולם? אני יודע שיש לך תשובות להכל, אבל כל עוד לא נכנסת באמת לעובי הקורה וניסית באמת להבין מהי היהדות מעבר לכל הסטיקרים והדעות הקדומות – אתה לא באמת יכול לשפוט את זה, רענן. אתה מנתח בפסבדו-ידענות נושא שאין לך מושג לגביו, ולכן בחרת לתקוף את הסטריאוטיפ של היהדות במקום את היהדות עצמה. הפכת את החזרה בתשובה לסוג של קריקטורה, ואולי דווקא זה מה שמפחיד אותך באביתר: לא שהוא ויתר על המורכבות, אלא שהוא – החכם, הרגיש, המוכשר, האמיץ – מצא תשובה שאתה לא מוכן אפילו להעלות על דעתך.