מי שבנתה את עולמה צעד אחרי צעד, שומרת עליו בעיניים פקוחות

איזו חתונה מרגשת זו היתה! איזה מעמד! חתונה של תלמידה שעברה דרך ארוכה, מפותלת וכואבת עד לרגע הזה. מי שראה אותה עומדת מתחת לחופה, זוהרת, רגועה, יציבה ובנויה – לא היה יכול לנחש מאיפה היא באה. לא היה יכול להעלות בדמיונו איך הייתה נראית לפני שנים מספר. נערה שהוגדרה פעם "בסיכון", שעברה מצבים שלא קל אפילו לשמוע עליהם, והנה היא עומדת שם, שלמה, יראת שמים, עם מבט שקט ובטוח. מקימה בית שהרבה היו חולמות עליו. בית יציב ואיכותי. קשה להאמין שבכלל עבר עליה משהו בדרך.

במהלך החתונה מצאתי את עצמי חושבת: לפעמים דווקא מי שעבר נפילות, שאלות ומאבקים – יוצא חזק יותר. הוא, בניגוד לרוב, לא פועל מתוך הרגל, לא מתוך מסגרת אוטומטית, אלא מתוך בחירה. יש אנשים שמקיימים דרך חיים מתוך מה שמוכר, מה שספגו בבית, "מצוות אנשים מלומדה". זה דבר גדול ויקר, אבל יש מעלה אחרת, מיוחדת, למי שמגיע לזה אחרי חיפוש, אחרי עבודה, אחרי מאבק פנימי ומתוך בחירה .

הנערות האלו, שחזרו למסלול מתוך בחירה מודעת, לא עושות את הדברים כמובן מאליו. כל צעד הוא החלטה, כל ערך הוא משהו שהן מכירות, מבינות ובוחרות בו מחדש. הן יודעות מה יש בחוץ, הן זוכרות מאיפה באו, ולכן הן גם לא רוצות לאבד את מה שבנו בעמל כזה גדול. יש להן זהירות פנימית, אחריות וחיבור עמוק לערכים שהן חיות.

נזכרתי בדירה ישנה שגרתי בה פעם. דירת עראי. דירה שלא השקעתי בה. לא היה לי אכפת אם משהו נשבר, התלכלך או נהרס. זה לא כאב לי, כי לא היה שם מאמץ, לא הייתה שם השקעה. הילד קשקש? לא נורא... הרהיט נסדק? שייסדק... אך כשעברתי לדירה עליה חלמתי, דירה ששיפצתי, תכננתי ועמלתי לחסוך עבורה, שמרתי עליה. שלא יישרט, שלא יינזק או ייהרס...כי עבדתי עליה, עמלתי והשקעתי בה מחשבה, זמן, כסף וכוח.

מי שבנתה את עולמה צעד־צעד, מי שעבד קשה להשיג את מה שהשיג – שומר על זה בעיניים פקוחות. נזהר על זה. ההערכה שלהן למה שיש בידיהן גדולה, והרצון לשמור ולהגן חזק במיוחד.

אגב, זו גם המעלה הגדולה של נשים יקרות שזכו לחזור בתשובה. הן עמלו לשנות. ולכן זה יקר לליבן. יש בזה מעלה גדולה. מעלה של מי שבחר, עמל, ובנה – ולא מוכן לוותר על האוצר שמצא. אשריכן.