לא מובן מאליו: הטקס המרגש שאנחנו עושות אחרי כל מסע קניות

עוד רגע החורף כאן.

רגע לפני שהחורף ידפוק לנו בחלון, יצאתי ביום חמישי האחרון עם הבנות לקניות.

חנויות שבדרך כלל מפוצצות היו... ריקות. אנשים עוד לא קולטים שהחורף עוד שניה כאן, ומחכים למבול הראשון.

מצאתי נעלי שבת ויום חול לדסי, ונעלי יום חול למלי.

ז'קטים לשבת.

סוודרים.

על הדרך מישהו מכר באמצע הרחוב מצעי מותגים מהממים ב-50 ₪ לסט. כבר מזמן לא פינקתי את הבנות בסטים חדשים, והיה ממש מתבקש לנצל את ההזדמנות. כל אחת בחרה סט שהיא אוהבת, ובחרנו גם סט ללאה, שלא הייתה איתנו.

ואייס קפה.

ותיקון של משהו.

והחלפה של משהו אחר…

וככה, עם הרשימות שלי, לפי סדר החנויות, עברנו חנות-חנות באחד מאזורי הקניות הכי הומים במגזר.

מזל שגם הייתי צריכה מזוודה.

המזוודה הגדולה שלנו, זו שאני נוסעת איתה מידי פעם לחו"ל, או זו שאני שולחת את הבנות לאבא שלהן לפסח, הלכה לעולמה, וחשוב שתהיה מזוודה מוכנה למקרה שאמצא את הזמן והסבלנות למצוא את החופשה הבאה.

למה מזל?

כי כבר היה לנו כבד, וככה הכנסנו הכל למזוודה, וברגע נהיה לנו קל בידיים.

בדרך הביתה אמרתי לבנות שזה הזמן להגיד "מזמור לתודה", ושאלתי אותן על מה הן רוצות להגיד "תודה".

זה לא טקס חדש. אנחנו עושות את זה אחרי כל פעם שאנחנו חוזרות עם ידיים עמוסות בכל טוב. גם אחרי שאנחנו חוזרות מקניות בשערי רווחה.

כי זה לא מובן מאליו! תשאלו את מי שאין לו.

אני הייתי בתקופות שהלכתי בוכה ברחוב, כי כולם היו עם שקיות ולי לא היה כסף לקנות כלום, אף על פי שעבדתי כמו חמור. החוויה הזו צרובה לי בעצמות.

בקלות הן מצאו תשובות על מה להגיד תודה לה':

"שיש לנו כסף לקניות!", אמרה אחת מהן.

"על שקנית לנו מצעים!", אמרה השנייה.

"ושפינקת אותנו באייס קפה!", אמרה המכורה לאייס קפה (יש עוד מכורה בבית חוץ ממני).

"ושקנית לנו ז'קט פרווה מהממממםם!".

"ושהיה לך כוח לקחת אותנו", אמרה מי שיודעת שאני שונאת קניות.

וככה ישבנו באוטובוס, ופירטנו תודות.

ואחר כך עוד מילאנו את הרב קווים של כולנו, וקנינו גרביונים לדסי.

הבנות חזרו מאושרות.

אני יותר.

כי אני שונאת קניות! אין לתאר עד כמה! ורק מחכה להיפטר מהן.

וגם –

כי זה שיצאתי לקניות – לא אומר שאחזור בידיים מלאות.

והנה, זכיתי ומצאתי כמעט את כל מה שרציתי, ועוד בקלות, בנחת, לפני שהחנויות מתפוצצות במשפחות שנזכרו ברגע האחרון.

בדור של שפע, אני חושבת שקריטי לחנך ילדים להבין שצריך להודות על מה שיש, להנות מהדברים הקטנים, לשמוח באייס קפה, להעריך מתנה כמו מצעים חדשים כשיש ב"ה מצעים בבית, רק שהם כבר לא חדשים מזמן וכבר לא תמיד יש סטים שלמים, וכל זה מבלי להפוך אותם למסכנים ומבלי שירגישו חרדה מהתחום הכלכלי.

ואת החינוך הזה מתחילים מגיל אפס ולא כשהם כבר לא מקשיבים להורים שלהם.

בכלל, המציאות של "לקחת כמובן מאליו" היא הרסנית.

יחד עם זה, אני גם לא רוצה לגדל ילדים שצריכים להיות אסירי תודה על סנדוויץ' בבוקר ונעליים לא קרועות.

לא צריך להגזים לשום כיוון.

כן צריך להאיר את עיניהם.

תודה לה':

על הזכות לקנות

על שיש לי למי לקנות

על שיש לי כסף לקנות

על שיש לי כוחות לצאת עם הבנות לקניות

על שיצאתי לקניות וחזרתי בידיים מלאות

כלום לא מובן מאליו!

איתך, בתודה על המובן מאליו.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן