חודש ניסן – על חישוב מסלול מחדש, השוקו החם והחירות של החיים

הטור הזה נכתב כמה דקות אחרי שעוד יירוט נפל על היישוב שאני גר בו, ולא אכתוב מהו מחשש שהטור הזה איכשהו ייפול לידי משטר האייתוללות.

חשבתי, מה בעצם המסר הערכי חינוכי שאנחנו כהורים וכאנשי חינוך יכולים ואמורים ללמוד מהמלחמה הזו? מהאזעקות, מהטילים, מהיירוטים, מהריצה הבהולה למקלט?

אפשרות אחת היא פשוט להתעלם. להדחיק. לא לנצל את ההזדמנות לשיחה אמיתית עם הילדים שלנו ולהמשיך כאילו כלום. אחלה. גם אופציה.

אבל תכל'ס, זה יהיה יותר מחבל. כי טוב, זה עוד רגע יישמע כאילו חיכיתי למלחמה הזו, ואני לגמרי לא, אבל אם כבר יש מלחמה... אז למה לא לנצל את הרגע ואת המומנט ולהתחיל ולדבר עם הילדים על קדושת החיים?

כן, כן, למה וכמה החיים חשובים, והאם הם באמת מודעים לכך. מה זה אומר?

שאנחנו צריכים לנצל כל רגע, ולא לשרוף אותו במיטה על עוד כמה דקות שינה. שהחיים שלנו הם כמו אסטרונאוט של נאס"א, שנמצא במשימה שעולה מיליוני דולרים וכל דקה שיש לו חמצן חשובה כדי לסיים את המשימה, והאסטרונאוט הזה אפילו לא חושב לעצמו 'רגע, אולי אני אצליח לשים את הראש לכמה דקות'. זה בכלל לא במיינד שלו. כי הוא מוכוון מטרה. כי הוא יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות, ולשם מה הוא נשלח לעולם הזה.

כהורים וכאנשי חינוך, חשבתם פעם כמה ילדים, תלמידים ומתבגרים מתנהלים בחיי היומיום שלהם מבלי שיש להם בכלל איזו הבנה בסיסית לאן החיים שלהם הולכים? מבלי שהם יודעים איזה יעד הם הזינו ב"וויז" האישי שלהם?

הם קמים בבוקר, אין להם באמת חלומות או משמעות או מטרה או כל דבר גדול אחר, ופשוט הולכים לבית הספר על מוד של טכנוקרטים. מכווני מטרה כמו טיל טומהוק שהתביית על מטוס ולא רואה ממטר.

ופתאום הבנתי שלפעמים, מרוב שאנחנו מעמיסים עליהם כל מיני מטלות ובגרויות ומבחנים וזומים, המון זומים, אנחנו שוכחים לרגע לתת להם לחוות. להיות. לנכוח. לנשום את התמונה הכללית.

והתמונה הכללית היא זו שבעצם אמורה לאמת אותם עם השאלה המאוד פשוטה והכל כך אלמנטרית: מי אתם, ומה אתם בכלל עושים בעולם הזה? איך המעשים שלכם אמורים להצדיק את החיים שלכם כבני אדם, ולא כעוד אוסף של אמבות שלא באמת חיות אלא... מתקיימות?

ומה לגבי חשבון נפש או רפלקציה יומית בסוף היום? האם הם מודעים לחשיבות העניין?

האם אנחנו, כהורים, נותנים להם דוגמה?

בשלב הבא, אחרי שהילדים שלנו יתחילו לענות לנו והמתבגרים להבין לאן השיחה הזו הולכת או אמורה ללכת, אנחנו יכולים לעוף על עצמנו ולשאול אותם מאיזה מקום בדיוק הם שואבים את המשמעות של החיים שלהם, בהנחה שהסכמנו שהחיים צריכים משמעות.

מהו הדבר שבשבילו, או בגללו, יהיה להם שווה לקום בבוקר, ובאמת להאמין שאם אלוקים נתן להם את הנשמה, אז כנראה שהוא מאמין בה? כנראה שיש להם שליחות ייחודית בעולם הזה שהם ורק הם אמורים ויכולים למלא...

ושאלת מיליון הדולר: האם הם מאמינים בעצמם כמו שאלוקים מאמין בהם? האם הם באמת חיים בתודעה שאף אחד אחר בעולם לא יוכל להחליף את השליחות שלהם, את המשימה שלהם? או שלא?...

ומכאן, אגב, הדרך לשאלות על חירות, חופש ועצמאות בחיים קצרה ורלוונטית מתמיד. שאלות שבהן הילדים יתאמו עם תפיסת העולם שלהם, ויסבירו, למשל, מה הם היו עושים לו היו זוכים בעשרים מיליון דולר.

האם הם באמת מאמינים שהכסף הוא זה שהיה נותן להם את האושר בחיים? ואיך הם רואים את החירות שלהם?

תאמינו לי ששיחה כזו הרבה יותר פשוטה ממה שאתם חושבים. באמת. והכוח שלה... הפוטנציאל שלה הוא ממש גדול בשביל להעיף את כל התובנות ואת כל ההתנהלות של הילדים, המתבגרים והתלמידים שלכם למקומות אחרים לגמרי.

אז מה צריך? פניות. שבמלחמה, נראה לי, גם ככה יש. כוס שוקו חמה או קפה הפוך. קרואסון או כל דבר אחר שמחמם את הלב ומשמח את הנפש.

נסו ותראו איך הילדים יפתיעו אתכם. אבל ברמות אחרות.

חודש ניסן כבר כאן, זה הזמן לחשב מסלול מחדש. גם עבורכם. גם עבור הילדים שלכם.

החירות מתחילה מכאן.