הילד שלך לא צריך "חממה" - הוא צריך "משימה". טור חינוכי מיוחד למלחמה

בואו נדבר רגע על הטלפונים שאני מקבל בשבועות האחרונים.

הם תמיד מתחילים באותה נימה: שילוב של דאגה עמוקה ורצון לגונן.

"אבינועם", אמרה לי אמא אחת, "המלחמה הזו ממשיכה לחרפן את הילד שלנו. בבית הספר היה לו לא טוב, והוא חזר כבוי. כל השיגעון הזה של הטילים והאזעקות והאטרף ושבירת השגרה הוציאו אותו לגמרי מאיזון.

"אלה לא רק השעות על גבי שעות של מסכים שיש לו, כי אסור כמעט ללכת לשום מקום ואף אחד לא רוצה שהוא יטפס על הקירות, זה גם המצב שנכנס לו פנימה לתוך הנפש: הוא מרגיש חלש, ושהכול גדול עליו. איך אנחנו יכולים לעשות לו נעים יותר? לשפר לו את התחושה?".

ואני שומע את אותה אמא, ושואל אותה: "ומה אתם עושים? איך אתם מתכוונים לטפל בזה?".

"מה זאת אומרת?", היא עונה לי בהשתוממות. "אני משתדלת, ביחד עם בעלי, להיות שם בשבילו. שידע שאנחנו מאחוריו. אני מחדשת לך? לא כל זוג הורים היה עושה את זה?".

אני חושב על מה שהיא עונה לי, ו....וואלה, צודקת. האינסטינקט הכי יהודי והכי הורי שיש: כשלילד קר – אנחנו שמים עליו עוד שכבה. כשהוא עצוב – אנחנו מנסים לבדר אותו. כשהוא מרגיש "מסכן" – אנחנו הופכים להיות המפעל המרכזי לייצור רחמים.

אז כן, נראה לי שכמעט כל זוג הורים שפוי שאני מכיר היה עושה את זה.

אבל כאן בדיוק הטעות שלנו.

דווקא עכשיו, בתוך המבול של המציאות הישראלית המורכבת, אנחנו צריכים להחליף את המנעד שלנו.

אנחנו לא צריכים לתת לילדים שלנו רק תמיכה – אנחנו צריכים לתת להם העצמה!

אנחנו לא צריכים לשאול אותם רק "איך היה לך היום?", אלא "למי עשית טוב היום?".

כשאני מייעץ לאותם הורים מודאגים, אני אומר להם משפט שנשמע בהתחלה מוזר: "תפסיקו להסתכל על הילד שלכם כעל פציינט, ותתחילו להסתכל עליו כעל מטפל".

בהתחלה הם באמת לא מבינים. הילד שלנו, מטפל? מה אתה רוצה? איך הוא מטפל?

אלא שכאן בדיוק טמון הסוד של שינוי החשיבה: סוד הצמיחה שביציאה מעצמי.

יש סוד פסיכולוגי עתיק, שחז"ל הכירו כבר מזמן: "כל המבקש רחמים על חברו, והוא צריך לאותו דבר – הוא נענה תחילה". זה לא רק עניין רוחני, זה מנגנון נפשי מבריק.

ברגע שילד עסוק ב"למה רע לי" וב"כמה קשה לי", הוא נכנס לתוך לופ סגור. ככל שהוא מתעסק בכאב שלו, הכאב הזה גדל. הוא הופך למרכז היקום של עצמו, ומרכז היקום הזה כרגע הוא מקום די חשוך.

אבל ברגע שאנחנו אומרים לילד: "תקשיב, אני רואה שקשה לך. אולי הדרך הכי טובה שלך להרגיש חזק, היא לבדוק מי בכיתה שלך נמצא במקום עוד יותר קשה ממך" – כאן קורה הקסם: כשהילד שלך ניגש לילד אחר שיושב לבד בהפסקה, או עוזר לחבר שמתקשה בלימודים, הוא עובר טרנספורמציה. מתפקיד ה"נזקק", הוא עובר לתפקיד ה"משפיע". כלומר הוא עובר מתחושת חוסר אונים, לתחושת מסוגלות.

הוא כבר לא עסוק בבעיות של עצמו, פשוט כי אין לו זמן לזה – הוא עסוק בתיקון העולם הקטן שלו.

החוסן של הילדים שלנו במלחמה הזו לא ייבנה מעוד שוקולד או מעוד שעת מסך. הוא ייבנה מהידיעה שהם נחוצים. שהם רגישים. שהם אכפתיים. שהם "הגיבורים של מישהו אחר".

אז איך עושים את זה תכל'ס? (כלים מעשיים להורים):

1. אל תחכו שהילד יציע את זה מעצמו. תהיו אתם ה"מנוע" שדוחף אותו החוצה מהקונכייה.

2. משימת הבלש הכיתתי: בקשו מהילד לחזור הביתה עם "תגלית" – שם של ילד אחד בכיתה שהיה נראה לו קצת עצוב או בודד היום. לא כדי לרחם עליו, אלא כדי לתכנן איך לשמח אותו מחר.

3. מודלינג של אכפתיות: ספרו להם בארוחת הערב על מישהו בעבודה שראיתם שקשה לו, ואיך ניסיתם לעזור. ילדים לומדים דרך האוזניים, אבל מפנימים דרך העיניים.

4. הפיכת ה"קשה לי" לכוח: כשהילד מתלונן שקשה לו, תגידו לו: "דווקא בגלל שאתה יודע מה זה להרגיש ככה, יש לך הכוח הכי גדול בעולם להבין ילד אחר שמרגיש ככה. אתה המומחה לזה".

5. פרויקט קטן משותף: עודדו אותו לשלוח הודעת וואטסאפ אחת ביום לחבר, או להציע עזרה בשיעורי בית למישהו שמתקשה.

6. שיח של כוחות: בסוף היום, במקום לשאול "איך היה?", תשאלו: "במי הבחנת היום? למי הארת פנים?".

קיצר, מה אני אומר? בואו ניתן להם את המתנה הכי גדולה: את היכולת להפסיק להיות הקורבנות של התקופה, ולהפוך להיות האור שלה.