תגידו, ממתי אנחנו אוכלים חמץ ומצה באותו לילה?!

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה".

ממתי אנו אוכלים בכל לילה חמץ ומצה? לעיתים אנו אוכלים רק חמץ, ויש אולי בודדים שאוכלים מצה, אבל לא מצוי שאנו אוכלים חמץ לצד מצה בכל לילה.

יותר מצוי שאנו אוכלים רק, או בעיקר, חמץ.

לילה מסמל את הגלות, את רגעי החשיכה. אדם בגלות עם עצמו משום שהוא מלא חמץ, מלא תוספות וקליפות שנוספו על מהותו הפנימית, זו התמציתית. וככל שהוא מלא בהן יותר – כך הוא מרוחק יותר ממהותו הפנימית והעצמית.

אך ברגעי המשבר הכואבים והקשים, שאף פעם לא מאחרים מלהגיע, שם ובהם מתרחשת לה הגאולה. והיא מתרחשת כתוצאה מאכילת המצה, כלומר מההזנה של עצמי בענווה. ואז יוצא שיש לילות שבהם אני אוכל מצה, כלומר מצוי בענווה.

אלו הם רגעי הגאולה בתוך הגלות, בתוך החושך, בתוך הלילה.

כשאני אוכל חמץ, כלומר אוכל את הקליפות, את כל מה שנוסף אלי והוא לא ממהותי, את כל הג'אנק- פוד המלא בעודפים לא מיטיבים, אני אוכל את עצמי, מכרסם במהות הפנימית שלי ונוגס בעצמי.

אני מתמלא בגאווה, מנפח את עצמי מעבר למה שאני באמת, ואז מתרחק מעצמי. ואם תרצו, זה המקום שמזמן אליו משברים שדוקרים בבלון הנפוח הזה, וממילא מחזירים אותי לפרופורציות ולמידות הנכונות שלי.

לכן במהלך השנה אנו מזינים עצמנו בגם וגם.

אבל הלילה הזה, כולו מצה – הלילה הזה כולו גאולה.

כי כולנו מוזנים רק במצה, מוזנים בענווה, מחוברים למי שאנחנו באמת, חיים בתמצית שלנו, ללא הקליפות וה"משקל העודף".

הלילה הזה אנו אוחזים בתובנה שכל מה שיש לנו – זה לא שלנו, ומקבלים כל מה שעובר עלינו מתוך הבנה שהכל לטובה. שהרע בשורשו הוא טוב, שהמשבר נועד לבשר.

ואז ממילא מתמתקים הדינים, ומתרחשת הגאולה.

רק גאולה!

כי זו תמצית התובנה שלפיה צריכים להתנהל.

הביטול, BE TOOL שמאפשר ענווה, מאפשר לנו להיות כלי לקבל השגות גבוהות מעל לשכל. כאלה שקשורות רק באמונה.

זוהי מהות החג, חג האמונה.

הזוהר קורא למצה "מיכלא דמהימנותא" – לחם האמונה.

אוכלים רק מצה, ומוזנים רק באמונה!

שנזכה.