"למה אתה צריך את התנ"ך במאדים?!"

הכתבה הזו מתבססת בחלקה על אחת מדרשותיו השנונות של הרב אהרון לוי, ונכתבה בהומור שמתאים לרוח ימי הפורים.

קראו לי היהודי הנודד.

בשנים האחרונות הנדידה הפכה מעונש של "נע ונד תהיה", למשאת נפש. עובדה שגם אני נדדתי מאות שנים. אז חלמתי רק על חלקת האלוקים הקטנה שלי, שם אוכל להניח את רגלי היגעות. אבל מאז שעברנו מוטציה מהירה של ישראליות, החלה נדידה לכיוון ההפוך, מתוך בחירה, אל הנופים האקזוטיים של המזרח הרחוק משם צפונה לפיורדים הנורבגים, משם לגו'נגלים הפראיים. בסופו של דבר עצרנו בחופי מיאמי, כדי להגשים את החלום האמריקאי. רכשתי במשך השנים חברים אמריקאים רבים, ומצאתי את עצמי בונה את ביתי בסביבה נוכרית ידידותית ואדיבה. לא ראיתי שום סיבה להחליף אותה. הגעתי למסקנה שאין הבדל בין בני אדם, וכולם שווים.

בשנים האחרונות חל שינוי לרעה. נזכרתי בסיפורים העוברים מדור לדור על האנטישמיות שחשבתי שנעלמה. תחילה תליתי זאת במוסלמים שחשים רגשי שותפות באחיהם הפלשתינאים, אבל התברר שהשנאה היא מחלה שמתפשטת כמגיפה. מהר מאוד זה עבר את גבול הטעם הטוב, והגיע לרמה כלל עולמית. משהו לא מוסבר, שאין לו היגיון, ירד לעולם.

הפעם כבר לא יכולתי למצוא סיבה לשנאה. הסברי המלומדים על הסיבות שגרמו לזה בעבר ועל היהודים עצמם שגרמו לכך ששונאים אותם – גליתי שהם פשוט לא נכונים. לבושתי, גליתי שכל מה שנכתב בתורה על שנאת האומות לעם ישראל הוא נכון. "עשיו שונא ליעקב". למה הייתי צריך ללמוד זאת בדרך הקשה???

התהליך החמיר כל כך, עד ששכני הנחמדים והאדיבים כבר לא ענו לי במדרגות. תחילה התעלמתי, אבל יום אחד פגש אותי סטיב ושאל: "למה אתה לא מבין רמזים? אתה לא רצוי פה. קפל את הציוד שלך ותלך מפה".

נעלבתי עד עמקי נשמתי. דווקא סטיב, שהיה חבר אמיתי. מה עשיתי לו?

החלטתי שהפעם אני לא אהיה פראייר. אתן להם להרגיש מה זה לחיות ללא יהודים. יש לי ניסיון של מאות שנים. הם יחושו על גופם את תוצאות השנאה. היהודי הנודד, שגורש במשך מאות שנים ממקום למקום, כפוף ומושפל, ייצא הפעם בראש מורם.

עניתי לסטיב. "אוקיי, אם אתם לא צריכים אותי, אז בטח אתם לא רוצים שום דבר יהודי. ואתם ודאי לא תירצו שאיזשהו דבר יזכיר לכם אותנו".

"סוף סוף הבנת את הרמז. אנו, כל השכנים, באמת לא רוצים שום דבר יהודי, ולא רוצים יותר להיזכר בהם. אתם רק גורמים לבעיות. לא רוצים אתכם ואת הטובות שלכם יותר. מצדי תלך לגור במאדים".

ירדתי במהירות מהבניין. הזמנתי משאית, רוקנתי את כל מה שהיה לי מהדירה. ממש לפני שסיימתי, אמרתי לנהג שיחכה. יש לי כמה דברים לסיים.

נכנסתי לדירתו של הרמן הגרמני, ולקחתי את הפסיכו-אנליזה של זיגמונד פרויד היהודי.

המשכתי לביתה של נור התורכית, ולקחתי את השיניים התותבות שהמציא שמעון בלום היהודי.

משם עברתי לגינה של פטרישה ממקסיקו, ומשכתי את הטפטפות שהמציא שמחה בלאס היהודי. הסברתי לגברת המופתעת שאם אין יהודים בעולם, אז גם אין מי שימציא לה אותם.

מהמחשב של יוהן שלפתי את הדיסק און קי. גם את הווייז והפייסבוק שהאחים שלי המציאו.

עליתי לגג, ואמרתי לסבלים לנתק את דודי השמש ולהוריד למשאית.

הנהג, שלא פצה פה עד עכשיו, שאל לפתע: "השכנים שלך בכלל מסכימים?".

"ממש לא. הם אומרים שאני קטנוני ונקמן, וזה לא סתם ששונאים אותי. אבל לא התרגשתי. הסברתי להם שאני ואחים שלי זו עסקת חבילה. לא רוצים, זו זכותכם. אבל הפעם אנו כבר לא פראיירים, הפעם אני לוקח את כל מה שתרמתי לעולם. חוץ מזה. בתורה כתוב 'ואהבת לרעך כמוך', כך שאם אשאיר לכם מזכרות – הם יזכירו לכם אותנו. כך אני אחסוך לכם נקיפות מצפון. אני לוקח הכול, כדי לא לפגוע באיכות החיים שלכם.

"עכשיו כשאני כבר לא אהיה פה, הכול יהיה יותר טוב. אומנם תחזרו לימי הביניים, אבל זה יהיה שווה. כשלא נהיה פה, אף אחד לא ילווה בריבית, לא יהיו מלחמות, השכנים המוסלמים שמתפוצצים פה בגללנו יתחילו לגדל יוני שלום, וכך החיים יחזרו לבטח להיות טובים יותר".

כשסיימתי את הנאום נכנסתי לבית של בוריס, ופרקתי מהטלפון את המיקרופון שהמציא היהודי אמיל ברלינר. מבית המרקחת של יוסוף אספתי את האספירין וגם ויטמין סי. למה?כי יוסוף הוא בעד שתי מדינות, וזה לא יפה שהמדינה שלו תצטרך את התרופות של המדינה שלי.

כשיצאתי מהמעלית הספקתי לשלוף את החיישן האלקטרו-מגנטי מהדלת. למה? כי בלי יהודים לא היה איינשטיין, ובלי איינשטיין, איך יהיה חיישן?

כשהגעתי סוף סוף למשאית, נזכרתי מיד בעוד משהו חשוב במיוחד שאני רוצה לקחת מפיוס ה-12. נכנסתי, אף על פי שקצת קשה סתם כך להיכנס אליו. ניגשתי לארון המעוטר, שם היה מונח ספר הספרים שאותו שמר בקפדנות. הוצאתי את התנ"ך ושמתי אותו בזהירות בחיקי. הוא היה מופתע כל כך, עד שלשונו נאלמה. הסברת לו: "אני, בעזרת ה', נוסע לגור במאדים, ותסכים איתי שכדי להתחיל בחיים חדשים אני חייב את התנ"ך".

"למה אתה צריך את התנ"ך במאדים?".

"תגיד לי אתה, בתור נוצרי, האם תוכל לחיות בלי עשרת הדברות? קל וחומר בנו של קל וחומר אני, שאני יהודי, איך אפשר להסתדר ולהיות יהודי טוב ללא התנ"ך?".

"אבל קיבלנו את כל האוצר הזה מנביאנו הנוצרי הראשון".

"אני מוכן לוותר לכם על אותו האיש. הוא היהודי היחידי שאשאיר לכם. אבל את היהדות שלקח מהתנ"ך אני חייב לקחת איתי. הפעם אולי יהיה כדאי שתתחילו מחדש. יש הרבה אגדות עם מרתקות. חוץ מזה זה לא כדאי לך ולחבריך להיזכר בתורה שקדמה לנצרות. למה אתה צריך לחוש רגשי נחיתות, שעם ישראל קיבל את התורה לפניכם? אם לא רציתם אותנו - אז עד הסוף".

האמת, החיים החדשים על המאדים היו לא קלים בתחילה, אבל הראש היהודי המציא מגוון פתרונות כיצד לחיות בקור העז השורר שם. אף אחד כבר לא הציק לנו, והחיים – נראה היה שחזרו למסלולם. לפעמים אנו מרגישים געגוע לכדור הארץ, ומביטים אליו דרך הטלסקופים המתקדמים שהמצאנו, שנצבים בנקודות תצפית.

בפעם האחרונה נצפו סיטואציות מוזרות. כבר לא היינו בטוחים שזה הכדור הכחלחל והיפה שלנו. מה קורה שם? מלחמות וחורבות. הפעם לא עם כלי נשק אימתניים, אלא עם חיצים וחרבות. אימה בדרכים ואיש את אחיו חיים בלעו. נזכרתי מיד בכל ההמצאות שאנו היהודים המצאנו. כרגע אין שום דבר מכל זה. החיים חזרו לימי הביניים. נזכרתי בכל הערכים שהם אימצו לעצמם מתורתנו. אבל כשאין יהודים, כבר אין ערכים. נזכרתי מה היה כתוב על הבניין היפה והמהודר האו"ם. "וחיתתו חרבותם לאיתים, וחניתותיהם למזמרות...". אבל מאז שעזבתי, כל הפסוקים האלה פרחו ונשכחו, כי אם אין תנ"ך – אין כלום. אני כבר לא מדבר על "ואהבת לרעך כמוך" ו"מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך" ועל "לא תרצח". הם איבדו צלם אנוש. המצב, נכון להיום, מזכיר את דור המבול.

שכני היקרים, צר לי, אבל הייתם צריכים לחשוב על זה לפני שגירשתם אותנו. מקווה שאתם מתנחמים לפחות בכך ששום דבר היום לא מזכיר לכם את היהדות. כמובן, עד שתסיימו להרוס את מה שעוד נשאר.

שלכם, לשעבר,

היהודי הנודד.

פורים שמח!