עומדים בצפירה (או שלא)? מה זה אומר עליכם (ומה לא)?

המורה תקווה לא עמדה בצפירה. שאר המורים כן, וגם המנהלת, וגם אנחנו התלמידים. תקווה, המורה, הייתה החרדית היחידה בצוות בית הספר הלא-דתי שבו למדתי. היא הסבירה לנו בשיעור שלעמוד בצפירה זה מנהג גויים, ושהיא אומרת פרקי תהילים בזמן הצפירה.

שעת האימה הגיעה: 10:00 בבוקר. צליל מבעית עבור ילדה בת 9. עמדתי דוממת עם בני כיתתי ועם כל תלמידי בית הספר באולם הספורט. היחידה שישבה הייתה המורה תקווה.

היא ישבה על אחד הספסלים שהוקצו עבור צוות בית הספר על במת האולם, החזיקה בידה תהילים, התנועעה קדימה ואחורה בישיבתה, ולא היה בי שמץ של אי-הבנה כלפיה. היו לה עקרונות, ובבית הספר הכילו את השוני שלה מול כל התלמידים. זה היה שיעור יפהפה באהבת חינם ובקבלת כל צבעי הקשת היהודית.

איך השתכנעתי שחרדים הם "גוש שחור אחד שלא מורכב משום גוון"?

באותה תקופה, של שנות ה-90, תמונות של חרדים הולכים ברחוב בזמן הצפירה מילאו את קופסת הטלוויזיה המרובעת שבסלון הבית. זה היה הרבה לפני שלמדתי את המושג "מסגור" בתקשורת: לך תיקח תמונה, תלביש עליה את כל אג'נדת השנאה שלך - והנה, תצליח לגרום להמונים לחשוב כמוך.

אותם ערוצים - ששידרו את התמונות, וקריינו בקול חמור סבר כמה "הם לא משלנו כי הם לא עומדים בצפירה" - הצליחו לשכנע אותי, גלית הנערה, שהחרדים, גוש שחור אחד שלא מורכב משום גוון, לא בעדי, פוגעים ברגשותיי, ועוד רעל של שנאת חינם שספגתי בכמויות מהתקשורת.

עברו 30 שנה. יום השואה בעבודה. 5 דקות ל-10:00. אני נושמת. עושה לעצמי טקס פרטי עם ספר תהילים. מחכה לצפירה כדי לקרוא את מזמור קכ"ד. עומדת בצפירה, אם אתם שואלים.

איך הוא מעז מול הפרצוף שלי? מה, הוא לא שומע את הצפירה?

הצפירה מתחילה, ואני שומעת צעדים במסדרון. פניתי לשני עובדים שראיתי, כדי להזכיר להם. אולי הם לא שמעו, כי הצפירה נשמעת חלש באזורנו. אחד מהם מלמל שהוא יקרא תהילים. ניכר היה שהוא נבוך. השני נהג כרגיל, ואני זעמתי בתוכי. איך הוא מעז מול הפרצוף שלי? מה, הוא לא שומע את הצפירה?

נראה שאני לא שמעתי את צפירת האזהרה, שהשמיעה בקול דממה דקה: זהירות, שנאת חינם לפניך. בערב התקשרתי לחברה, לא דתייה. חלקתי בפניה את התחושות שלי מהחוויה בעבודה: זה לא הסתדר לי עם היותם של העובדים אנשים עם יראת שמיים גבוהה מאוד, מכבדים וכו'.

דווקא היא, הלא דתייה (שהתחנכה בילדותה בבית יעקב, אגב), עזרה לי לעבד את הכעס, להוציא אותו, להבין שזו פרשנות שלי לאי העמידה של העובד בצפירה, ולמחול לו. כי זה רק הדמיון שלי שעבד שעות נוספות. אני לא מכירה את העובד הזה, אפילו את שמו איני יודעת, והלבשתי עליו את כל הגוש השחור הזה שסוכני שנאת החינם בתקשורת לימדו אותי בילדותי.

על ליאורה החרדית, גילה שחזרה בתשובה וסיגל שמשפחתה נספתה בשואה

בשלבי החזרה בתשובה לקח לי שנים להבין מחדש את מה שהמורה תקווה התחילה להסביר: כל עם ישראל כואב את הירצחם של יהודים. כל עם ישראל עצוב כשחיילים נהרגים. לכל אחד יש דרך מיוחדת משלו לחוות את הכאב ולנהוג בדרכו - בצפירה ומעבר לזמן הצפירה.

חברתי ליאורה החרדית עומדת בצפירה כשהיא ברחוב. בבית היא יושבת ואומרת תהילים בדמעות.

גילה, שעובדת איתי, חרדית חוזרת בתשובה, אינה עושה משהו מיוחד בשעת הצפירה, אבל בכל שאר 1,339 הדקות שביממה - כל לבה, זמנה וכוחה מוקדשים לזיכוי עם ישראל ולהיותה אשת משפחה מסורה וטובת לב. היא בוכה מכאב על מה שקרה בשואה, על החיילים ועלינו.

סיגל, חברתי שגדלה איתי בתיכון ושמשפחת אמה נספתה בשואה, עומדת בצפירה. אני לא חושבת שהיא קוראת תהילים, אבל היא הראתה לי תמונות של אבות אבותיה. הם היו חרדים, ולאחר השואה ניצולי משפחתה לא הצליחו לשמור מצוות. מי אני בכלל שאביע דעתי על מה שקרה להם בשואה ולאחריה?

הרב זמיר כהן מתייחס ל"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" במובן הזה, שאף פעם אדם לא היה בדיוק במקום חברו. גם אם הביוגרפיה שלו דומה, היא עדיין לא מורכבת מאותם נתונים מדויקים - ולכן לעולם אין לנו לדון את הבריות.

היום, יותר מתמיד, אני נושאת תפילה לה' שאזכה לראות בכל יהודי את הטוב שבו; שאימנע מפרשנות שנובעת מסט הערכים שלי ולא מסט הערכים השונה של הזולת לגווניו; שאזכור שבפרט כחוזרת בתשובה אין לי להיקרע בין העולם החילוני לעולם החרדי. אלו לא שני עולמות - זה עולם אחד, העולם היהודי.

ואם לפעמים אני שוכחת, מזמור קכ"ד בתהילים, אותו אני קוראת בכל צפירה, מזכיר לי חזק: את אויבי ישראל לא מעניין מה שמתי בקלפי, לא מעניין אם בעלי חובש כיפה שחורה או סרוגה, ולא מאיזה צד של הרחוב אני עוברת בקפלן.

תהילים פרק קכד