איפה מתחיל החינוך של הילדים שלנו? אצלנו. וזה חשוב

את הפוסט הבא אני כותבת כאדם, כאמא, כאשת מקצוע וכמי שמרגישה מחויבות עמוקה לתרבות ולחברה שאני חלק ממנה.

זו קריאה אישית וציבורית לכל אמא, לכל אבא, לכל מי שעתיד ילדיו חשוב לו.

כשאני כותבת עתיד, אני מתכוונת לעתיד הרגשי, הנפשי, זה שיאפשר לו להיות בנאדם יציב ושפוי בעולם משוגע.

להיות אדם שיוכל להתמודד עם אתגרי החיים שיש לכולנו: זוגיות, הורות, פרנסה, בריאות, עבודה, חברים, מערכות יחסים, וגם התמודדויות שאין לכולנו, ולכל אחד יש כמה: כמו נכות, ילד מיוחד, מצב כלכלי חריג, אובדן של אדם קרוב, בגידה, מחלות נפש ועוד.

בקיצור, החיים.

אתחיל בסיפור שקרה בשבוע שעבר עם הבן שלי, בן ה-15, שלומד בישיבה מצוינת, ב"ה, ונמצא בחברה טובה, ב"ה, ומקשיב, לצערי, לקווי נייעס "כשרים", כמובן, כשהוא יכול, מהבית (מהישיבה אין אפשרות כזו), או שומע מחברים שמקשיבים לקווי נייעס כשהם יכולים.

והכי חשוב, שומע מחברים ששומעים מההורים שלהם או אחים שלהם מסרים כאלו ואחרים.

כאמור, כולם בתים טובים, "משלנו".

אוסיף עוד: הקהילה שלנו לא נוהגת לעלות למירון, כלומר, הרבה עולים בל"ג בעומר יחד עם כל עם ישראל אבל אין המלצה כזו והאדמו"ר לא עולה, ולא עושים בחסידות שלנו "עסק" מיארצייט של אדמורי"ם ורבנים, לא עולים לקברים ולא מקדשים את הימים האלו, בשונה מהרבה חצרות וקהילות אחרות.

בוחרים בשמירה על העיניים ובתפילה מרחוק, שעדיפה על פני נזקים שמקומות המוניים כאלו מאפשרים.

בל"ג בעומר הבחורים בישיבות כמו בכל יום, ואף אחד מהם לא עולה למירון.

כך שכל הדיון הבא לא קשור לבן שלי באופן ישיר, אלא למסרים שהוא מקבל ושומע ולומד, שהם עמוקים ושורשיים מאד, והפעם זו הזדמנות להציף את הנושא.

*

וזה הסיפור: כמדי יום, טובי שלי מתקשר מהישיבה. אנחנו מקשקשים על דא והא. מזג אוויר, כן מלחמה – לא מלחמה, הוא חוזר לשבת או לא, מה קרה לטשולנט בישיבה (התקלקל) וכמה כלבים מחוץ לישיבה ניסו היום לתקוף בחורים (כל יום. סיוט).

אם קניתי לו משהו שיחכה לו כשיחזור מהישיבה – אני מספרת לו.

מקשקשת קצת על העבודה. קצת על הבנות.

מתעניינת בשלומו.

כזה.

היום הוא התקשר כועס, כיאה לבן 15 שנמצא עמוק-עמוק במערכת ההורמונלית.

הוא שמע מחברים שמבטלים את ההילולא במירון. רק 1000 איש יורשו לעלות, במקום אלפים רבים.

הוא מביע את זעמו, ומספר לי שיש היערכות להפגנות, ושקהילה מסוימת במגזר (שמושמצת באופן כללי על ידי כל שאר המגזר) מתכוונת לפרוץ למקום ולעורר מהומות.

אני מביעה את התנגדותי בצורה ברורה, אבל עדיין בטון סביר.

הוא טוען שהם צודקים.

אני אומרת לו שהם לא. לא מדובר בהחלטה נגד מגזר, אלא מטעמי ביטחון, כי המצב בצפון מתוח וחיי בני אדם חשובים יותר מכל הילולא.

הוא לא מקבל את דברי ומנסה להוכיח לי איך הממשלה הזו נגד החרדים.

הטונים שלנו עולים. של שנינו.

אני בינתיים מזמינה נס על חלב בקפיטריה מתחת לקליניקה.

הקליטה נאבדת. השיחה מתנתקת.

הוא מתקשר שוב (אין לי דרך להתקשר אליו. אלו טלפונים ציבוריים מיוחדים, ורק הוא יכול להתקשר אלי).

אני אומרת לו שאני בכלל לא מתכוונת להיכנס לענייני פוליטיקה. כאן מדובר בעניין ברור מאד, שלא קשור למגזר אלא למיקום של ההילולא, וזו הזדמנות נהדרת לחיזבאללה לכתוש אלפי יהודים בשנייה.

השיחה הופכת לוויכוח.

שני חירשים שלא מקשיבים אחד לשני.

מילא הוא, נער בן 15. אבל אני?

ניסיתי להקשיב, מבטיחה, אבל לא הצלחתי. ישר התעורר בי זעם על האופן בו קומץ אנשים מצליח לחרב ולעשות פיגוע חברתי וקהילתי ומגזרי בלי שום סיבה מוצדקת.

ובעיקר, שהילד שלי נסחף איתם.

אני לא מסכימה לדרך הזאת בשום צורה ואופן. שום הסכמה. אפס. לאלימות, לתוקפנות, להשחתה, לפריצה לאזור סגור. לא ולא!

ואיך, איך, לעזאזל, אותה קהילה ספציפית כל הזמן מחפשת אשמים ולא לוקחת אחריות על מציאות שנכפתה עלינו כמדינה (מלחמה בלבנון)? איך הם לא מצליחים (ואולי לא מנסים) להבין את המורכבות?

ולמה הם תמיד תמיד תמיד יוצאים מסכנים???

ואז –

אני: "טוביה, אני שומעת את הניגון של מקהלת של 'עשו לי, שתו לי, אכלו לי'...".

הוא: צוחק.

אני, בטון רציני מאד: "זה לא מצחיק!".

הוא: "אבל ככה זה. כל החרדים נגד ביטול האירוע במירון".

אני: "להזכירך, אני חרדית".

הוא: "אז אולי את לא".

אני: "טוביה?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!".

הוא: "כן, כי כולם אומרים שזה לא בסדר".

אני: "מי זה כולם? בקווי הנייעס? הרכלנים? האימפולסיביים? הקבוצה הספציפית (וכאן נקבתי בשמם) שמאיימת לצאת לרחובות כי רוצים להגן עליהם? הם חרדים יותר ממני?".

הוא: "אולי". אני שומעת גיחוך.

אני: "אם כך, אני מוכנה בנושא הזה לא להיות חרדית, אם יש דבר כזה. אני רוצה שתפתח את העיניים לפני שאתה מתלהם והולך כמו כבש עם העדר, בלי להפעיל שיקול דעת. אני רוצה שתחשוב ותראה האם במקרה הזה, כמו בכל מקרה, צריך ללכת עם 'כולם', ואפילו לא מדובר בכולם, או שהדבר הנכון הוא *לא* לעשות / לדבר / לחשוב / לפעול כמו כולם. יש פה קומץ של אנשים שעושים רעש ומחפשים בלגן. אני לא מסכימה בשום צורה ואופן שתהיה חלק מהם. לא שתחשוב כמותם ולא שתלך אחריהם. אתה לא קורבן של אף אחד. לא עושים נגדך שום דבר. אם אני הייתי ראש ממשלה – הייתי פועלת אותו הדבר בדיוק. זה לא קשור למגזר".

הטון שלי עלה והפך לתקיף, חד, ברור ועצבני.

הוא ניסה להוכיח שגם בשנה שעברה התנכלו למגזר בעניין מירון, ולא רק בעניין מירון אלא בעוד עניינים, עוד מימי הקורונה.

קטעתי אותו.

אני: "טובי, אני הפעם באפס סבלנות. לא יודעת מה היה שנה שעברה, ולא אכפת לי מה היה בקורונה. הפעם יש מלחמה בלבנון, והאזור מסוכן!".

הוא: שקט.

אני: "שמעת, טובי?".

הוא: "אבל אמא...".

אני: "הפעם אני לא מוכנה להקשיב יותר. אני לא מסכימה לשמוע את הטון הזה של הקורבן! בטוחה שרשב"י יעדיף שלא יעלה אף אדם לקברו אם מישהו אחד יישרט בגלל זה. זה מובן לך?".

הוא: "כן".

אני: "יופי. זו התחלה טובה. צדיק שלי, חייבת לסגור. הלקוחה שלי נכנסת לקליניקה".

הוא: "טוב, אמא".

אני: "טוביה!".

הוא: "ממההה?". עצבנתי אותו היום.

אני: "אני אוהבת אותך. שמעת?".

הוא: שותק.

אני: "עכשיו אני יודעת ששמעת. להתראות, צדיק שלי".

*

ובכן, אפס סובלנות לאלימות ולהתקרבנות.

אפס.

אפס.

אפס.

לא בבית שלי.

לא תחת החינוך שלי.

לא בשביל שום ערך או מטרה "נעלה".

אין שום ערך ששווה יותר מפגיעה בערך אחר, כמו פגיעה בבני אדם בידיים רק כי הם עושים את עבודתם (שוטרים), או השחתה במזיד של רכוש (ניידות משטרה, פחי זבל).

אין לאף אדם, אף אדם, זכות, לפגוע באחר, ולא משנה כמה הוא (חושב שהוא) צודק.

אי אפשר לחנך ילדים שאלימות זה רע, כשהמסר הוא שמותר כשמדובר בפגיעה בחילונים / שוטרים / אנשים שמתנגדים לדעות שלהם.

אי אפשר לחנך ילד לקחת אחריות על החיים שלו, אם תמיד יש מישהו אחר אשם, כמו: ממשלה, משטרה, "ציונים", הבנקים, אלו שבעד או נגד הגיוס וכל גורם אחר.

ילדים קולטים מסרים הרבה יותר מהר והרבה יותר עמוק מכל אחד אחר, והם סופגים בבית שלהם את האמת של הדרך בה ההורים הולכים.

במקרה של מירון, הפעם מדובר בעניין ביטחוני לחלוטין.

האם יכול להיות שיש פעמים שמתנכלים בכוונה למגזר החרדי? בוודאי שכן!

האם זה אומר שאז כן מותר להשתמש בידיים? לא!

האם אז זה כן בסדר לקרוא לשוטר יהודי "נאצי"? לא!

באיזו זכות?

תחת איזה ערך הורה מרשה לעצמו לאפשר לילד שלו לדבר כך?

או יותר מזה, תחת איזה ערך יהודי שומר תורה ומצוות שאמון על תורה שמלמדת ערכים, ומדברת על "בין אדם לחברו" לפני "בין אדם למקום", מרשה לעצמו להתנהג כאחרון הבהמות כשהוא משתולל מול אדם אחר ופוגע בו פיזית?

חינוך מתחיל בנו, ההורים.

מה אנחנו מרשים לילדים שלנו לשמוע, ואיזו ביקורת, אם בכלל, אנחנו משמיעים, גם כשמדובר בקווים "מותרים".

כמה אנחנו מהווים מודל ודוגמא לילדים שלנו, לעומת מה שאנחנו אומרים להם שנכון וצריך לעשות.

אל תתנו לזה יד.

מותר להפגין.

מותר להביע דעה שונה.

מותר להיאבק על דרך אחרת.

מותר לדרוש התייחסות למגזר שיש לו צרכים אחרים.

מותר וצריך ואולי גם חובה.

רק שיש דרך איך עושים את זה.

ובעיקר, צריך להפעיל שיקול דעת.

לעדר יש הרבה יתרונות של שייכות, ביטחון, הגנה, קשר.

ויש הרבה מאד חסרונות, שהגדול בהם הוא איבוד שיקול דעת.

כמו שאני אומרת לילדים שלי, אם יש מישהו שמחלל שבת אז מותר לנו לחלל? לא.

כך אם מישהו אחר קורה ליהודי אחר "נאצי", מעבר לזה שאנחנו מחויבים למחות על זה, אסור לנו לחקות אותו, ולא איכפת לי מי הוא. שיהיה, מצידי, האדמו"ר הכי גדול בעולם (ומיותר לומר שאף אדמו"ר לא מדבר ככה. מעניין למה).

האם מירון נמצאת במקום מסוכן גיאוגרפית מבחינת טילי חיזבאללה? כן.

האם יש איומים אמיתיים על האזור הזה? כן.

האם נפלו רקטות וטילים באזור הזה? כן. לא מעט, וגם בשבוע האחרון.

האם יש סכנה שיעלו אלפים לאזור כזה? כן.

זהו.

לא צריך יותר מזה.

ותסלחו לי, גם לא צריך ממשלה שתחליט שהמקום הופך לסגור.

אנחנו, מגזר שאמון על ערך חיי אדם, שפיקוח נפש דוחה שבת, היה צריך להיות זה שקם ואומר: אנחנו, הרבנים, מובילי דעת קהל, אומרים לכם, שאתם חשובים לנו, שחיי אדם הם ערך עליון, ולכן, אנחנו בוחרים שלא לעלות להר מירון.

אנחנו נשכנע את הציבור לא לעלות!

אנחנו נשמור עלינו!!!

זה מה שהיה צריך להיות מלכתחילה, במקום לחפש על מה לריב ואיך לצאת מסכנים וקורבניים.

הלוואי שאזכה לגדל ילדים שלוקחים אחריות על החיים שלהם.

שלא מסתכלים על "מה יגידו" אלא בוחנים בצורה ביקורתית ונכונה כל מקרה לגופו ובוחרים לפי האמת והישר והנכון והערכי.

שיודעים להפעיל שיקול דעת ולא נותנים ללחץ חברתי להשפיע על נפשם ודעתם.

שדעת רבותיהם מכוונת את דרכם, ואך ורק היא!

שיודעים לשאול שאלות כשצריך.

כשלא שכוחים את ערכיהם גם כשהאדרנלין עולה לראש ויש קצת אקשן.

שלעולם לא ירימו ידיים על אף אדם באשר הוא.

שיכבדו כל יהודי, גם אם הוא שונה מהם, באשר הוא.

שהקב"ה ואני נזכה לנחת מהם.

הלוואי.

איתך, בשיקול דעת ובמחשבה ונפש בריאים ושקולים.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן