יותר כסף, פחות ביטחון: הבלוף של תקציב המשטרה ומלכודת התמריצים

אחת האמיתות הכואבות היא שאין שום קשר בין כמות הכסף שנשפכת למערכת ציבורית לבין התוצאות שהיא מפיקה. משטרת ישראל היא הדוגמה החיה והמדממת לכך.

הנרטיב שלפיו "המערכת מורעבת" הוא שקר מוחלט. העובדות, כפי שמשרד האוצר מכיר היטב, מספרות סיפור אחר: תקציב המשטרה יותר מאשר הוכפל – מ-7.5 מיליארד ש"ח ב-2015 ל-17 מיליארד ש"ח כיום. לאן הלך הכסף? לא לניידות ולא לטכנולוגיה, אלא לניפוח הפנסיות והמשכורות (76% מהתקציב).

אז למה הביטחון האישי שלנו בשפל? התשובה טמונה במושג האהוב עליי: תמריצים. כל שחקן במערכת, מהיומנאי בתחנה ועד לשופט העליון, פועל בתוך מנגנון שמעניש אותו על עבודה קשה ומתגמל אותו על "סגירת תיקים".

מפעל לייצור ניירת, לא צדק

תסתכלו על המספרים: המשטרה מקבלת כ-400,000 תלונות בשנה. עבור קצין החקירות, תיק פתוח הוא "חוב" שמעיב על הסטטיסטיקה. תיק סגור הוא הצלחה בירוקרטית. התוצאה? כ-60% מהתיקים נסגרים מחוסר ראיות. מבקר המדינה חשף נתון מדהים: 21,000 תיקים בשנה נפתחים ונסגרים בלי שהחשוד בכלל נחקר או ידע שנפתח נגדו תיק. זו לא אכיפת חוק, זו בירוקרטיה לשמה.

השר איתמר בן גביר והמפכ"ל חייבים להבין: אי אפשר לתקן את זה עם עוד תקנים. צריך לשנות את המדד. כל עוד שוטר נמדד על "סגירת תיקים" ולא על "ירידה בפשיעה", המציאות לא תשתנה.

שוק הכרמל של בתי המשפט

החולי ממשיך לפרקליטות ולבתי המשפט. רק כ-15% מהתיקים מבשילים לכתב אישום. ומה קורה אז? מערכת המשפט, שטוענת לקריסה תחת העומס (טענה נכונה חלקית, שנובעת מחוסר יעילות משווע), הקימה "שוק משני" של ענישה: הסדרי טיעון.

82% מהתיקים נגמרים בעסקה. המשמעות היא שמחיר הפשיעה בישראל "במבצע חיסול". עבריין יודע שגם אם ייתפס, הסיכוי שישב בכלא נמוך והעונש יהיה מגוחך. שר המשפטים יריב לוין צריך לטפל בזה לא פחות מאשר במינוי השופטים: השופטים בישראל, מתוך רציונליות של עומס, הפכו למפעל לסגירת תיקים במקום להיכלי צדק.

הפרדוקס של שב"ס

אבל שיא האבסורד נמצא בקצה השרשרת, בבתי הסוהר. כאן אנחנו פוגשים את "חוק התוצאות הבלתי מכוונות" של תומס סואל במלוא הדרו.

מצד אחד, ועדות השחרורים (הפועלות בשיקול דעת) כמעט הפסיקו לנכות שליש, מתוך פחד (שנאת סיכון) שעבריין ישוחרר ויפשע שוב. מצד שני, המדינה משחררת אלפי אסירים ב"שחרור מנהלי" המוני ושרירותי. למה? כי בג"ץ קבע שצריך שטח מחיה מינימלי לכל אסיר.

זו דוגמה שאני מביא בהרצאות ותמיד נדהם מהתגובות – שכדי לעמוד בסטנדרט ההומני של בג"ץ, אנחנו זורקים לרחוב עבריינים מסוכנים לפני הזמן. זוהי דוגמה קלאסית לאקטיביזם שיפוטי מנותק, שמפקיר את ביטחון הציבור בשם ערכים נאורים כביכול.

סיכום: שינוי תמריצים, לא שינוי תקציב

הכישלון הוא מוסדי. המערכת בנתה לעצמה "כלוב זהב", שבו אף אחד לא משלם מחיר על פשיעה גואה – לא השוטר שלא חקר, לא הפרקליט שסגר עסקה, ולא השופט שגזר עבודות שירות. כל רפורמה שתתמקד רק ב"עוד כסף" נידונה לכישלון. התיקון יבוא רק כשנעבור למדידת תפוקות, נבטל את "הדלת המסתובבת" של בתי המשפט, ונחזיר את ההרתעה למרכז הבמה.

עו"ד תמיר דורטל הוא יוצר ערוץ על המשמעות. מייל לתגובות: Tamir@mashma.net