בגיל 12 הכל עוד נראה ישר. לבן. מלא אור. ומה אחר כך?

ישבתי באולם, בין כיסאות פלסטיק לבנים, אורות במה פשוטים וקולות של אמהות שמתיישבות במקומותיהן. מסיבת בת־מצווה. הופעה של בית הספר. אירוע משמח וחגיגי. שלא כמו האירוע שנעשה לבת המצווה בבית, עם המשפחה, כאן בבית הספר האירוע יותר "אירועי". מופע, הצגה, שירה, הקראות – אירוע טקסי במובן מסוים.

ואז זה קרה. התחיל שיר.

שיר תמים, לכאורה. בנות שרות, בקול צלול, תפילה פשוטה: שהשם יזכה אותן לגדול, להמשיך לצעוד בדרך, לשמור על הטוב. מילים נקיות, מנגינה רכה. ובלי שום אזהרה מוקדמת, משהו זז בי בפנים. משהו עמוק. נוגע. מצאתי את עצמי ממש דומעת.

כי אני מכירה גם מכירה נערות בסיכון, ומהמקום הזה יודעת כמה התפילה הזו בכלל-בכלל לא ברורה מאליה, ודווקא בגיל הזה.

בגיל 12 הכול עוד נראה ישר. לבן. מלא אור. ילדות עם סרטים בשיער וקול שעדיין לא נשבר, עיניים שעדיין לא ראו יותר מדי. אבל החיים, כמו שאנחנו יודעות, לא תמיד ממשיכים בקו הזה. לפעמים הדרך מתעקמת. לפעמים היא נסדקת. לפעמים נערה אחת, שבגיל בת־מצווה שרה תפילה טהורה, מוצאת את עצמה כמה שנים אחר כך מתמודדת עם בלבול, עם כאב, עם מצוקות שאיש לא הכין אותה אליהן.

יש רגע אחד בעבודה שלי שתמיד דורש ממני נשימה עמוקה... רגע אחרי שאני מסיימת ראיון של תלמידה חדשה לאחד המרכזים או לתיכון, ועל השולחן – תמונת הפספורט שלה מסיום היסודי, שאותה היא השאירה אצלי כחלק מתהליך הרישום. בתמונה: ילדה עדינה. פנים רכות. עיניים מחייכות, כמעט שקופות מתמימות. ילדה שעדיין לא פגשה עולם אחר.

ומולי בראיון – ישבה נערה אחרת. אותה אחת, אבל כל כך אחרת. חיצונית – תסרוקת חצופה או עגילים בכל מיני מקומות, ומעבר לחיצוני – מבט מחוספס, גוף דרוך. הסיפור חרוט לה בפנים. חיים שלמים עברו עליה מאז צילום תמונת הפספורט, אף על פי שעברו רק שנה או שנתיים מאז.

מחיאות כפיים סוערות. השיר הסתיים, וילדות בת המצווה עוברות לשיר הבא. אבל הלב שלי עדיין שם... בתפילה הזו, שהן מתפללות, ולא יודעות עדיין כמה צריך לכוון ולבקש, שנמשיך לצעוד בדרך. שתמיד יהיה לנו טוב.

וזה נוגע לכולנו. שום דבר לא מובן מאליו.

יש לך פרנסה בשפע? המקרר מלא? תודה! כי יש הורים שלא יודעים איך יאכילו את הילדים מחר.
אין לך שפע, אבל הילדים בריאים? תודה! כי יש הורים שיושבים לילות שלמים במסדרונות בתי חולים. את מתמודדת עם קושי בבריאות אצל הילדים? תודה שבכלל יש ילדים! תודה על הזכות להיות אמא. כי יש אנשים שמחכים שנים לילד אחד, ולא זוכים. וכן הלאה.

לא לקחת כלום כמובן מאליו. ולהחזיק חזק, כל החיים, את אותה תפילה פשוטה של בנות 12: שהשם יזכה אותנו. שנמשיך לצעוד בדרך. ושיהיה לנו רק טוב.