עולם בלי חמינאי: האוויר הופך צלול יותר

יש בקרים בהם השמש זורחת אחרת. הבשורה על חיסולו של עלי חמינאי, במכת הפתיחה של מבצע "שאגת הארי", היא הרבה יותר מכותרת חדשותית עם אורך חיים קצר. זהו רגע של הקלה היסטורית. העולם בלי יחיא סינוואר, חסן נסראללה ועלי חמינאי הוא מקום טוב יותר.

סינוואר היה הקצב מהמנהרות, האיש שסימל את הרוע בהתגלמותו החייתית-נאצית. חסן נסראללה היה ה"פנים" המתוחכמות של הטרור, שבנה צבא ענק בתוך מדינה ריבונית והפך את אזרחיה לבני ערובה לשאיפותיו של ציר הרשע בהובלת איראן. מעל לכולם, בראש הפירמידה, עמד חמינאי. הוא היה המוח המתכנן, הכיס העמוק והרוח הגבית של הטרור: מי שחתם על הצ'קים, שמימנו את זוועות ה-7 באוקטובר; הכווין את פרויקט הטילים המדויקים בלבנון; והטביע בעשורים האחרונים את המזרח התיכון בנהרות של דם.

במשך שנים התרגלנו למציאות של "ניהול סכסוך", של הנחת פלסטרים על פצעים מדממים. ראינו איך משטר האייתוללות שולח מטהרן את זרועות התמנון שלו לכל עבר. חמינאי היה המנוע מאחורי מכונת ההרס המפלצתית. הוא לא הסתפק בטרור אזורי; הוא דחף ללא הרף להשגת נשק גרעיני, והורה לשגר טילים בליסטיים וכטב"מים לעבר ריכוזי אוכלוסייה (ולא רק בישראל).

הרווח מסילוקו של חמינאי מהזירה אינו רק נחלתה של ישראל. מדינות המפרץ חיו שנים תחת איום מתמיד של רקטות, כטב"מים וחתרנות מצידן של איראן ושלוחותיה, וכעת הן יכולות להתחיל לדמיין אזור שבו הכלכלה והקדמה מחליפות את הפחד. לבנון, המדינה שנחטפה והפכה לשלוחה איראנית מקרטעת, קיבלה הזדמנות להשתחרר מלפיתת החנק ולהחזיר לעצמה את ריבונותה.

גם מבחינה פנימית, חמינאי הותיר אחריו מדינה של עיי חורבות. תחת הנהגתו ארוכת השנים, איראן הפכה למדינת עולם שלישי עם שיעור ההוצאות להורג מהגבוהים בעולם. מדינת הבסיג' טבחה באכזריות עשרות אלפים מאזרחיה בכל פעם שהעזו לבקש לחם או חירות. הכלכלה האיראנית המרוסקת והתשתיות הקורסות שלה הן העדות האמיתית למורשתו: הוא העדיף להשקיע בבונקרים בביירות מאשר בחשמל ובמים בטהרן. חיסולו הוא, בראש ובראשונה, בשורה של חמצן עבור מיליוני איראנים.

ועדיין, אסור לנו להתמסר לאשליות. האתגרים הגדולים עדיין לפנינו, והדרך לשינוי שורשי באזור עדיין ארוכה ומפותלת. המבצע הישראלי-אמריקני יימשך, אבל הכדור מוטל בעיקר לפתחם של אזרחי איראן. הם שיצטרכו להשלים את המלאכה שהחלה בחיסולו של העריץ.