כמה כאב אנחנו לא רואים? על החסד שמתחיל כשמרימים את הראש

לפעמים, האדם שזקוק לנו יותר מכל נמצא ממש מעבר לדלת. אנחנו חולפים על פניו מדי יום, אומרים שלום במדרגות, מחייכים במעלית, אולי אפילו מחליפים איתו כמה מילים, ואין לנו מושג איזה כאב הוא נושא איתו כשהוא חוזר לביתו וסוגר את הדלת.

לי זה קרה לאחרונה עם אישה שבירכתי מדי פעם לשלום ברחוב, כשמבטינו נפגשו. אילו רק ידעתי כמה דמעות היא שפכה בלילה הקודם כדי שיהיו לה כוחות להתחיל את הבוקר הזה, אולי הייתי מחייכת חיוך קצת יותר רחב, קצת פחות עמוס.

כמה אנשים כאלה אנחנו פוגשים בכל יום, שקשה להם מאוד אבל הם מתביישים לבקש עזרה או לחשוף איזו מצוקה? בעלה של אותה אישה נפטר לאחרונה אחרי מאבק של ארבע שנים במחלה הארורה. נטל הבית נפל על כתפיה השחוחות, שעוד הרבה לפני פטירת בעלה איבדו את הכוח לשאת. 

כמה היא הייתה רוצה שמישהו יבחין בה בלי שתצטרך לבקש או להתחנן? יש סביבנו אנשים כמותה כל הזמן, אנשים שאפשר לתת להם הרבה יותר מרק חיוך או בוקר טוב במעלית. אנשים שאפשר לעצור לרגע את היום העמוס למענם, להביט להם עמוק אל תוך העיניים ולשאול בכנות: 'אתה נראה עייף. אני יכול לעזור לך במשהו?'. 

אנחנו רואים עיניים: חומות, ירוקות, כחולות, עם משקפיים או בלי - אבל מי יראה מעבר למבט החיצוני? מי יראה את הדמעות? את המחשבות? את הבדידות של מי שמוקף באנשים, בילדים שצריך לטפל בהם, ובכל זאת מרגיש שאין לו על מי להישען?!

היום הבנתי שאני בתרדמת, למרות שאני הולכת ב"ה, לכאורה עירנית ומתפקדת. אני בתרדמת כי יש סביבי כל הזמן אנשים שזקוקים למילה, לעזרה פיזית, אבל אני בוחרת שלא לראות אותם. אני מסבה את ראשי הצידה, או במקרה הטוב משחררת איזה חיוך, אבל לא באמת מגישה עזרה מכל הלב. למה? כי התרגלתי לחיות בבועה של עצמי. ומה עם השכנה בכיסא הגלגלים, זאת שיש לה שישה ילדים והשבוע ראיתי גם אותה במעלית? אולי אני טורחת להגיד שלום, אבל אפילו את שמה אני לא יודעת. 

שישה ילדים, בית שצריך לנהל ואישה שמנסה לאסוף את השברים

אני חיה באופן אוטומטי, בלי לחשוב פעמיים, בלי לעצור. הכל דחוק, הכל רוצה התייחסות, הכל ממהר ולא נותן לי זמן להתעמק לרגע, כמו שאני הייתי רוצה שיתייחסו אליי - בעומק. כי לפעמים העזרה היא לא בשמיים: כמה זמן כבר ייקח לערוך איתה קניות, להחזיק לה את הדלת, לסייע בסידור הבית או לקפל כביסה?

חסד אמיתי הוא קודם כל עם החיים: לראות את האדם שמאחורי המגבלה, להציע עזרה בלי לכפות אותה, ולתת לכל מי שזקוק לעזרה - רגשית או פיזית - תחושה שהוא חלק.

איש אינו יכול באמת להבין את עולמה של אישה שאיבדה את בעלה למחלה קשה שלא נדע. מעבר לאובדן הנורא, לגעגוע ולשקט שנשאר בבית, המציאות ממשיכה לדפוק על הדלת: יש לה שישה ילדים. שישה עולמות קטנים שזקוקים לאמא שלהם. הם צריכים לקום בבוקר, להתלבש, לאכול, לצאת למסגרות, לחזור הביתה, להכין שיעורים, לקבל תשומת לב וחיבוק. 

הבית זקוק לניהול, הארוחות צריכות להיות מוכנות, הכביסה נערמת, הקניות לא נעלמות וההוצאות ממשיכות להגיע. ובתוך כל זה נמצאת אישה אחת, שמנסה לאסוף את השברים של חייה ולהמשיך לתפקד. אולי היא מחייכת כשאנחנו פוגשים אותה. אולי היא אומרת שהכול בסדר, כי אין לה כוח לפרט. אולי היא כבר התרגלה לענות "ברוך השם" גם בימים שבהם היא מרגישה שהיא עומדת להתמוטט. אולי היא אינה רוצה להכביד על אחרים, ואולי היא פשוט לא יודעת למי לפנות.

אבל מי רואה אותה באמת?

מי חושב על כך שגם היא זקוקה לפעמים למישהו שיכין לה ארוחת ערב, ולא רק שהיא תכין לאחרים? מי מציע לקחת את הילדים לשעה כדי שתוכל לנוח? מי שואל אם יש לה עם מי להתייעץ, אם היא צריכה עזרה בסידורים, ואם יש משהו שאפשר לעשות כדי להקל עליה את הכול? קל לומר לה שאנחנו כאן בשבילה. הרבה יותר משמעותי להוכיח לה את זה במעשים.

גם מי שממשיך לתפקד - זקוק למנוחה

"לא צריך לחכות שהיא תגיע לקצה כוחותיה ואז תתפרק", אני אומרת לעצמי תוך כדי נהיגה, שזה בעצם הזמן הטוב ביותר שבו אני מתבודדת בבוקר. "למה לחכות שהחסד יגיע אלייך ולא לצאת לחפש אותו?".

אז אולי היא לא תסכים שתכיני לה ארוחת צהריים רק בגלל שאת מכינה גם לילד שלך, אבל את נוסעת לקניות, את קופצת שנייה לבית המרקחת, את הולכת לגן השעשועים - אז למה שלא תספרי לה על זה. או לשכנה שמרותקת לכיסא גלגלים, גם לה את יכולה לעזור לא מעט, נכון?

אולי היא תסרב, אולי לא יהיה לה נוח לקבל, ואולי היא תעדיף להסתדר בעצמה, וזה בסדר. מותר לכל אחד לנסות להסתדר לבד או לסרב לקבל את החסד כדי לא להרגיש שהוא נזקק, אבל זה לא פוטר אותנו מלהציע ולנסות. התפקיד שלנו הוא להושיט יד, אך לא לקחת למישהו את השליטה על חייו.

ולפעמים, מלבד העזרה הפיזית, כל מה שנדרש הוא לשבת ליד אדם שכואב לו - ולהקשיב. לא כדי לתת עצות או להציע מיד פתרונות, אלא פשוט כדי לחייך ולשמוע אותו. לא להסביר לו שהכול לטובה, ולא לנסות לסגור את הכאב שלו במשפט יפה, כי תכל'ס, לפעמים אין לנו מילים שיכולות לנחם באמת. אנחנו לא יכולים להחזיר את הבעל שנפטר, להעלים את המגבלה או לשנות את נסיבות החיים.

אבל אנחנו יכולים להיות שם.

אנחנו יכולים לאפשר לאדם שמולנו להיות עצוב בלי להרגיש שהוא מקלקל לנו את מצב הרוח. אנחנו יכולים להקשיב בלי למהר לספר על הקשיים שלנו. ואנחנו יכולים לזכור שגם אדם שנראה חזק כלפי חוץ וממשיך לתפקד - זקוק גם הוא למנוחה.