טורים אישיים - כללי

אתה ממלא ספל ליטול ידיים. אל תסתפק בפעולה חלשה או בינונית – תהיה מקצועי. אתה עומד בתפילת שמונה עשרה. בבקשה אל תיתן לתפילתך להיות רפויה, חלשה וחולנית. תתמקצע

תדר? תגיד, אח שלי, על מה אתה מדבר? מה תדר? מי תדר? מה הקשר תדר? למה מה אני נראה לך, טכנאי של בזק שמחפש קליטה? אבל הוא התחיל לשאול אותי על הילד

כשמישהו שאתם אוהבים חולה מאוד, המחשבות השליליות באות בלי הזמנה ומחלישות בדיוק כשצריך כח. הנה חמש מהן וכנגדן - חמש תשובות של אמונה

כשהוא יגיע – הם יבינו, כנראה, שהאוטובוס הזה מלא, ושהנהג ידע שיש אוטובוס נוסף אחריו, ושאף אחד לא שכח אותם. אבל הם לא יודעים

אני מסתכל עליו, מסתכל על הג'יפ הנוצץ, ואז ממקד את המבט בקופסה האפורה הזו, שנראית כאילו היא שרדה את תקופת המנדט הבריטי ושימשה את לוחמי הפלמ"ח לתקשורת מוצפנת

הן ממלאות את התפקידים המצופים מהן, מחייכות כשצריך, ואפילו מצליחות לעודד אחרים. אבל בתוך הלב הן מרגישות בודדות, לא מובנות ולעיתים גם שקופות

המרוץ הזה מעביר לילדים מסר סמוי ומסוכן: שכדי ליהנות בחיים, חייבים משהו גרנדיוזי ומנקר עיניים. שמה שיש פה בבית, בשכונה, בטבע הישראלי הפשוט, פשוט לא טוב מספיק

אם אדם שאתם אוהבים נלחם עכשיו על חייו - אל תגזרו את דינו. טור אישי על פחדים, סגולה לישועה והשגחה פרטית גדולה, כי כל עוד יש חיים, אל תסגרו את הדלת בפני הניסים

יש לנו עוד כברת דרך לעבור. אבל ברגעים האלה, כשהערבות ההדדית הזו מתפרצת במלוא עוצמתה ומאירה את החשכה, אי אפשר שלא להביט ולהבין: אין, פשוט אין בעולם עוד עם כזה

מכירה מקרוב גרושות שיש להן בנים בגילאים קטנים יותר, שהבנים לא הולכים בשבת לבית הכנסת כי אין מי שייקח אותם. שבחגים אין מי שיחשוב עליהם וירים אותם על כתפיים בשמחת תורה. שאין מי שיצרף אותם בטיולים של "בין הזמנים" שמיועדים רק לבנים

הנוער שלנו הוא לא הדור הבא. הוא הדור הזה, ממש עכשיו, שמוביל אותנו במתיקות ובצניעות אל המקום שאנחנו מייחלים לו כל כך

אפשר היה ממש לראות איך שהאסימון שלהם נפל. פתאום הם לא ראו רק ילד שפגע במישהו אחר. הם ראו ילד שאולי בעצמו נמצא במצוקה

זוגיות היא תוצאה של דרך משותפת, תהליך ארוך, מסע של ממש, של שני אנשים זרים שבוחרים לעבור את המסע הזה ביחד, שנותנים יד אחד לשני בכל מחיר כדי שהשני יצליח במסע הזה

תינוק לא "בוכה סתם". בכי הוא מערכת תקשורת מתוחכמת שבונה אצל התינוק למידה עמוקה: האם מגיעים אלי? כמה מהר? האם אני לבד בזה?

למרות החזרה בתשובה, למרות שאני אוהבת את הציבור החרדי ומעריכה את פועלו, שיירי שנאת החינם שהכניסה לנו התקשורת בילדות עדיין קיימים, ותשעה באב זה בדיוק הזמן לבער אותם סופית. טור אישי אמיץ

אנחנו מניחים שהם ספגו את האמונה בבית או באווירת בית הספר. אבל במציאות של היום, כשהרוחות בחוץ סוערות והמסכים מקרינים שאלות נוקבות, ה"ספיגה" הזו לא מחזיקה מים

החופש הגדול כבר כאן, ואנחנו רוצים לעבור אותו לא רק בשלום, אלא בהצלחה. 10 טיפים חשובים

כשד"ר אפרים יאול פרש לגמלאות, הוא החליט ללמוד יידיש כדי לתקשר עם מטופליו החרדים. החוויה האישית שלו גילתה את מה שמוכיח המדע: למידת שפה חדשה בגיל מבוגר היא כמו אימון כוח למוח, המעלה את הרזרבה הקוגניטיבית ומסוגל לדחות תסמיני דמנציה

בשלב הזה, בגלל שאני עובדת עם נוער בסיכון, משהו בי נדלק. זה הפך להיות מעניין. הרגשתי שיש כאן סיפור שאני יכולה להחכים ממנו, ולא כדאי לי לפספס... רציתי להבין מה קורה שם באמת

"איך אני אמור להמשיך ככה? למה ה' עושה לי את זה? אני באמת בן אדם כזה רע?". הנהנתי בהבנה. הקשבתי. אבל אז, משהו השתנה באוויר של החדר

אנחנו שייכים לאותה מהות. לאותו שורש. לאותו ייעוד, ולאותו סיפור גדול מאיתנו. וכשמתחילים לבטל חלקים שלמים מתוך העם, לזלזל בהם או לשלול את עצם מקומם ותפקידם, אנחנו לא פוגעים רק בהם. אנחנו פוגעים במשהו מהשלמות של כולנו

כדי שהקיץ הזה לא יהפוך לאוקיינוס של "כלום ושום דבר", הנה שבע נקודות שאתם חייבים לשים על השולחן כבר עכשיו, רגע לפני שהדלתות ננעלות

לפעמים כל מה שהילד צריך זה רגע אחד שבו מישהו לוקח את הרצון שלו ברצינות גמורה. לא כי הוא חייב, אלא כי הוא רוצה לשמח אותו. כי אכפת לו ומשמעותי לו מה שהוא מרגיש ורוצה

לאנשים עם יכולת אמפתיה גבוהה יש בלבול בין השניים – הם מרגישים אנוכיים ואשמים בכל פעם שהם שמים את עצמם במרכז, ורואים שתי אפשרויות בלבד: או שאני מסור/ה, מתחשב/ת וטוב/ה; או שאני דואג/ת לעצמי, אינטרסנטי/ת ואנוכי/ת

כמה מורים ומחנכים יודעים שממש מתחת לאף שלהם מתרחשת זוועה חברתית וחינוכית, רק שהם לא יודעים בכלל מאיפה להתחיל ולהסתכל על המורכבות הזו?

תחושת האכזבה מההסכם עם איראן מזכירה את הלקח של אסתר, צדקיהו והנביאים: אין לבטוח במעצמות, אלא לשוב אל הקדוש ברוך הוא

הנה תלמידה שמוכנה להקריב את כל חוויית הטיול השנתי שלה, כדי שאף תלמידה אחרת מהכיתה, שהיא גם לא צריכה להיות חברה שלה, תיפגע. מדהים

היא דיברה ודיברה. תחושת הבוז העמוקה שלה הייתה גלויה על השולחן. אני מכירה אותה תקופה ארוכה. כל שבוע מחדש היא מדברת קודם כל, וגם אחרי הכל, על... אוכל

וכאן נדרשת מכל אחת התבוננות פנימה. כשאת רואה מבחוץ אנשים שבעינייך מצליחים ללא סיבה, כשאת נמצאת בתחרות תמידית ובהתעסקות חיצונית של "מה קורה שם" – שימי "מרקר" אל הנפש פנימה, ונסי להבין מהיכן מגיעות התחושות של המרמור והתסכול שאת חשה. איזה שחקן נמצא בנפש אצלך?

זה היה הרגע הכי חשוב בכל השיחה הזאת. כי בפעם הראשונה, במקום רק להעניש אותה על מה שלא – מישהו עצר ללמד אותה איך כן