דמויות ביהדות

בירושלים מצא ייעוד חדש - מלחמה נמרצת בתנועת השבתאות. יחד עם חבריו נאבק בשבתי צבי ובמבול הטומאה ששטף את העולם היהודי

והיה רב הקהילה מרים את הספר היקר, עטוף בכריכת עור מהוהה אך מכובדת, פותחו ביראה, ומכריז: "נפנה נא אל ספר מנהגים דק"ק וורמיישא!". וכך, כל שאלה, קטנה כגדולה, זכתה למענה מדויק בספרו של האיש שמנהגיו נעשו מופת בקהילות אשכנז: רבי יוזפא שמש

ר' ברוך השיב כי הבית אינו שייך ליתום כלל, אלא הוא נכס מלוג של אשתו, דבורה, שקיבלה אותו מנכסי משפחתה עוד לפני נישואיהם. הוא מוסיף שאשתו אוסרת עליו לדון על הנכס בשמה, ולפיכך, אין לו רשות לעמוד לדיון כלל. אם ר' אלעזר מבקש לברר את הבעלות – עליו לפנות אל דבורה בעצמה

רבי אליהו שלף מתיקו צרור דפים והניח אותם לפני רבי אליעזר. "אלו דפי ספר 'דרכי משה', שהעתקתי והגהתי מחדש", אמר לו. רבי אליעזר התיישב, קרא בעיון שורה אחר שורה, והנהן לעצמו בהערכה. "עבודה מדויקת, ישרה ונאמנה. תבורך"

"אין זה ממנהגי לוותר", אמר לבסוף. "אך אתה... אינך כאחרים. יש בך אש של אמת. אני מבטיח לך, העיר לא תיפגע". מיהו האיש הזה, שנכנס אל מחנה עוין, תוך סיכון חייו, ומצליח להשפיע על המפקד?

היה זה יום של חסד. קהל מלווים פסע לאטו ברחוב הראשי של קלן. בראשם פסע רבי פטר, תלמידו של רבנו תם, לצד מיטתו של אחד מחשובי הקהל. ברגע אחד, כמו קם השטן עצמו – פורעים עטויי צלב פרצו אל תוך ההלוויה, היכו עד מוות את המלווים, וחיללו את הגופות

ימיו של רבי שלום לא עברו בשלוה. בימי זעף ומצוקה גברו הרדיפות כלפי חכמי ישראל במרוקו, והוא נאלץ לעזוב את ארץ מולדתו. את כאב הגלות נשא עמו עד יומו האחרון, ולא פעם חתם על כתביו בשם "אוד מוצל מאש" – עדות חיה לייסורי הזמן והנפש

שכנא הצעיר, הילד מהברית ההיא, בחר בדרך אחרת. הוא עזב את דרך העושר והמסחר, והקדיש עצמו לתורה ולחכמה

בדיוק ברגע הגדול שבו חלם להחזיק את הספר בידו, שבו ראה בעיני רוחו תלמידים פותחים את "ויגש יהודה" על טור אורח חיים – נעצר הכל

הדלת נפתחה – ובצעדים שקטים נכנס רבי יעקב פולק. שתק רגע, הביט בשניהם ואמר: "אני פוסק: היא יכולה למאן – והיא אינה צריכה גט"

המהרש"ל נכנס. למראהו של רב העיר נבהל הירקן, אך הרב חייך ואמר: "ידידי... מנין לך הפירוש הזה? אתה יודע שיישבת לי קושיה שהטרידה אותי כל הדרך?"

בלילה ההוא ישב רבי חיים אל שולחנו, קולמוסו נוגע בדף בנחרצות. הוא התחיל לכתוב. ספר כנגד ספר. לא התקפה אישית, חלילה, אלא מאבק על דרך

קולו הדהד בין חומות האבן של מיינץ, והקהל כולו השיב אחריו אמן אדיר, שהרטיט את הלבבות. זה היה רגע של התגלות, של זיכרון בריאה, של חיבור נדיר בין שמיים וארץ. הזקן המברך היה מהר"י מינץ – רבי יהודה בן אליעזר הלוי מינץ – שכבר מלאו לו למעלה ממאה שנים

מי היה רבי אלעזר אבוחצירא, כיצד חי וכיצד נרצח? מעט מן המעט על גדולתו של ה"בבא אלעזר" זצ"ל

המילים נחתו כפטיש. עשרה האנשים שמסביבו נשארו קפואים. אחד מהם אחז בידיו את שולי טליתו וקרבם לשפתיו בדממה. רבי יעקב התיישב באטיות. צל צער חלף בעיניו. "יהי רצון שתצמח מזה טובה", לחש

רבי מימון נעצר לרגע ליד החלון הפתוח. רוח קלה נושבת, אך המתח אינו מתפוגג. הוא קובע: אם האיש לא אמר בפירוש שהוא נותן את הגט מחמת פחד – הגט כשר! זו ההלכה

רעבים, רועדים מקור ומושפלים הצטופפו להם יהודי סאניק. לא היה להם דבר לאכול ולהשיב בו את נפשם מלבד סיר מהביל של מרק, שבתוכו צפו חתיכות של שומן חזיר. כאשר ראה הרב אהרונסון, רבה של קהילת סאניק, את החזיר, ידע כי לא יאכל מן המרק

הרעש לא איחר לבוא. פשקווילים נתלו על קירות בתי כנסת. טענות חמורות הופרחו כנגדו – שהוא גורם לרבים לאכול חמץ בפסח, שהוא מבטל מסורת הדורות. אך הרב נתנזון לא נרתע. הוא לא נשא פנים ולא פחד מן הרבים. דעת תורה, ולא דעת ההמון, הייתה נר לרגליו. מי היה הרב נתנזון, שהתיר את מצות המכונה?

יוסף הנהן בשתיקה, עיניו עוקבות אחר הדף הרטוב והכהה שזה עתה נדפס. היה בהם הסכמה שקטה, של מי שכבר אמר את דעתו פעמים רבות בלימוד, וכעת נותן לה להיחתם במעשה

הרעיון נשמע נועז, ומישהו שאל חרש: "וכי זו דעתו בלבד?". אך הרמב"ם הקדים את השאלה והשיב באיגרת: "ואל תזלזלו בפירוש הזה, שכן כך פירשו גם אנשי תבונה: רבי משה גקטיליא ורבי יהודה אבן בלעם"

שרים רבים היו לקוחותיו, והרווחים שצבר שימשו אותו לתמיכה בישיבתו ולסיוע לנזקקים. את בתו האהובה, הרבנית גולדה, השיא לתלמידו המובהק, הרמ"א

כשהגיע לשם, ראה מחזה מפעים. בתוך האולם הצר והפשוט ישב הרב עצמו, עטור בזקן כסוף ופנים מאירות, מוקף עניים ונזקקים. לוחש מילה טובה לזקן כפוף, מניח יד על כתפו של יתום קטן, מספר מעשה חינוכי ומחיה את נפש השומעים. כולו אהבה, כולו חסד. לא ניכר עליו שהוא מגדולי הדור – אלא כאחד מהיושבים

במרכזם ישב מלמד צעיר, בעל פנים מאירות ונעימות. לא היה בו שמץ מן התקיפות של מלמדים קודמים, לא מן הקשיחות ולא מן הזעף. הוא היה יושב איתם, קרוב, מדבר בלשון רכה, כמו אח גדול, כמו אב לבניו

מתוך הסמטה החשוכה, בצעדים חרישיים ומחושבים, פסעו שני אנשים הדורי פנים. גלימותיהם הארוכות רטטו ברוח. האחד מהם אחז בידה של ילדה קטנה, עיניה פעורות מאימה ושערה פרוע. פניהם היו מתוחות, לחוצות

רבי מאיר בן ברוך, מהר"ם מרוטנבורג, הביט באישה בעיון, עיניו שקטות אך חודרות. הוא ידע: מקרה זה אינו שגרתי. ככל שהמשיך להקריא מתוך התשובה העתיקה, דברי הרי"ד – רבו של הדור ההוא באיטליה – הלכו ותפסו מקום של כבוד בהכרעת הדין

הבית שבו גדל היה נאה, רחב-ידיים, אך העושר האמיתי היה בנפשו של הילד: סקרנות אינטלקטואלית נדירה, חריפות טבעית והבנה עמוקה כבר מגיל צעיר

הרב נעמד בהתרגשות ושאל את עצמו: מיהו המחבר? מי העז לחבר חיבור כה נשגב ונועז, שמציג את תפארת האמונה בצורתה ההרמונית ביותר עם חכמת הפילוסופיה?

רק שנים אחדות קודם לכן היה רבי חסדאי עצור ומושפל. עלילת שווא נבזית הביאה למאסרו יחד עם חברו הר"ן ועם הריב"ש, מגדולי התורה והחכמה שבדור, וכן עם ראשי הקהילה בברצלונה. חוויית השפלה זו לא ריפתה את ידיו

הרב והרבנית עלו לאוטובוס בכל זאת וביקשו מהנהג לנסות שוב להניע את האוטובוס. אירע נס והאוטובוס הניע מיד. שאל הנהג את הרב: "אתה אליהו הנביא?" השיב לו הרב: "אני אליהו מרדכי"...

ורבים מהם באו לרב. לבחורים צעירים, עיניים חכמות ושפתיים שואלות, לא הייתה כוונה רעה – אבל רוחם נתבלבלה. הרב שמע את שאלותיהם, חש בכאב את הסדק שנפער. ובתוך כך גמלה בלבו החלטה נמרצת