"לפניו לא היה מלך כמוהו בשיטתו": מי היה הרב שהרמב"ם העריץ?

האווירה בישיבת אליסנה הייתה קודרת. תלמידים ורבנים, זקנים וצעירים, התכנסו בדומיה, לבושי שחורים, לאבל כבד שירד על עולם התורה בספרד: מאור הדור, עמוד ההוראה, רבנו יצחק אלפסי – הרי"ף – הלך לבית עולמו. האיש אשר קיבץ את תורת הגאונים וסידר אותה לדורות, האיש שבידו קיבלו רבים את ההכרעה ההלכתית, האיש אשר היה עמוד האש לפני המחנה – איננו.

לאחר ימי האבלות, נאספו חכמי הישיבה ומנהיגיה לפתוח את הצוואה שהשאיר אחריו רבם הדגול. פתחו את המגילה בחרדת קודש: מי ימשיך את ההנהגה? מי יישא את עול הישיבה הגדולה? ואז נקראו המילים הכתובות בידו של הרי"ף עצמו – הוא מינה את תלמידו הקרוב, רבי יוסף בן מאיר אבן מיגאש, לעמוד בראש הישיבה, יחד עם חברו רבי ברוך בן יצחק.

הרי"ף לא הסתפק במינוי גרידא; הוא הדגיש את מעלתו של הר"י מיגאש בלשון מפליאה: "שהוא גם חכם וגם נבון, מה שלא נמצא אפילו בדורו של משה רבנו". דברי שבח נדירים אלו לא נכתבו אלא על תלמיד מובהק, שהתורה חקוקה על לוח לבו.

רבי יוסף בן מאיר אבן מיגאש נולד בסביליה למשפחה רמת-יחס, שמוצאה מגרנדה – יש סוברים שהיו בני אצולה, אולי אף משרי המלך. הבית שבו גדל היה נאה, רחב-ידיים, אך העושר האמיתי היה בנפשו של הילד: סקרנות אינטלקטואלית נדירה, חריפות טבעית והבנה עמוקה כבר מגיל צעיר. אביו, מאיר, לימדו תורה והשקיע בו מכל יכולתו, אך משהגיע לגיל הנעורים – שלחו אל אליסנה, אל ישיבתו של הרי"ף.

כבר מן המפגש הראשון ניכרה קרבת הלב בין הר"י מיגאש לרבו הגדול. הרי"ף ראה בו תלמיד בעל הבנה מהירה, דייקנות רבה ועין חודרת, והם נקשרו בקשר אמיץ של רב ותלמיד.

בישיבה פגש הר"י מיגאש תלמיד נוסף, בן גילו, מוכשר לא פחות – ברוך בן יצחק אבן אלבאליה. השניים נולדו באותה שנה ממש, ויחסם הפך עד מהרה לחברותא מלבבת. שניהם היו מבריקים, מסורים ללימוד, ולבם היה פתוח לשיח תורני עמוק ולשאיפה משותפת לגדולה בתורה.

כעבור כמה שנות לימוד בישיבה, החליט הרי"ף שהגיע זמנם להורות. הוא סמך אותם להוראה בהיותם צעירים, שכן למרות היותם צעירים, ברמת ידיעותיהם ובחכמתם היו כאנשים מבוגרים. כמה שנים אחר כך נפטר הרי"ף, והשאיר את הישיבה בהנהגתם, על אף שהיו אז בני עשרים וחמש בלבד!

רבי יוסף ורבי ברוך קיבלו עליהם את הנהגת הישיבה, ועל אף גילם הצעיר, הצליחו יחדיו לבסס אותה ולהגדיל אותה מאד. הם נשאו את דבריהם בשיעורים בצחות לשון ובעומק רב, עד ששמעם יצא למרחוק ורבים נהרו ללמוד מפיהם.

אך השנים חלפו והטרגדיה לא איחרה לבוא – חברו הקרוב של הר"י מיגאש ועמיתו לראשות הישיבה, רבי ברוך, הלך לעולמו. האובדן היה אישי ומטלטל, אך הר"י מיגאש, שכבר בגר והתחזק, עמד לבדו בראשות הישיבה והנהיג אותה ביד רמה.

במשך השנים התפרסם הר"י מיגאש כמורה הוראה שאין דומה לו. תלמידים רבים למדו ממנו, ואחד מהם היה דיין מקורדובה בשם מימון בן יוסף – מי שלימים יוכר כאביו של הרמב"ם. שנים לאחר פטירת הר"י מיגאש, כשכתב הרמב"ם את הקדמתו לפירוש המשנה, הזכיר שם את הר"י מיגאש בהערצה עילאית: "הבנת אותו האיש בתלמוד מפליאה כל מי שמתבונן בדבריו... אפשר לומר עליו 'לפניו לא היה מלך כמוהו בשטתו'".

אף על פי שהיה חריף ומעמיק לאין שיעור, העריך הר"י מיגאש מאוד את פסיקת הגאונים וסמך עליה. בתשובה שכתב, הבהיר כי מי שפוסק על סמך תשובות הגאונים – גם אם אינו שולט בתלמוד – עדיף ממי שפוסק מדעתו בטענה שהוא מבין היטב את הסוגיה: "ומי שמורה הלכה מתשובות הגאונים וסומך עליהם, אף על פי שאינו יכול להבין בתלמוד – הוא יותר הגון ומשובח... ואין בזמננו זה מי שיגיע בתלמוד לגדר לסמוך להורות ממנו".

תלמידי חכמים רבים הוזכרו בכתביו כיסודות להוראתו: הגאונים סתם, בעלי הלכות גדולות, רב שרירא גאון, רב האי גאון, רב שמואל בן חפני, רב משה גאון, רב שמואל הנגיד, רב ניסים גאון, רבנו חננאל, ולמעלה מכולם – הרי"ף. במידת הצורך חלק על דבריהם, אך כיבדם בכל לבו. באופן כללי, ככל שחכם היה מאוחר יותר – כן גבר משקלו בעיניו: הרי"ף בראש, אחריו רבנו חננאל, ולאחריהם שאר גאוני בבל וספרד.

במהלך כהונתו בראשות הישיבה, יחד עם תלמידיו, עסק הר"י מיגאש בליבון הסוגיות והכרעת ההלכה. מתוך השיעורים הללו נוצר פירוש לכל התלמוד, או לפחות למחציתו. כן חיבר חיבור מקיף בכל המצוות, פירוש האותיות וצורתן, ויש אומרים שחיבר אף פירושים או השגות על הלכות הרי"ף וספרים נוספים בחוכמת התכונה. אך חרף היקף יצירתו – ממרבית כתביו לא נותר בידינו אלא מקצתם.

בסוף ימיו, לאחר שהעמיד תלמידים רבים, נפטר הר"י מיגאש בכבוד גדול. שנה זו הייתה גם שנת פטירתו של חבר נעוריו ורעו לשעבר לישיבת אליסנה – המשורר וההוגה רבי יהודה הלוי. כך נחתם דור מופלא של תלמידי הרי"ף, שירשו את מקומו והנחילו תורה לדורות.