טען 'אשתי אוסרת עליי לדון על הבית': השאלה שנשלחה אל אבי הרבנים

בעיר רמרו שבצפון צרפת עמד ביתו של רבי מאיר בן שמואל – חכם חשוב, מתלמידיו וחתניו של רש"י. זה היה בית גדול ומסודר, עם חצר מטופחת וחדר לימוד עמוס ספרים. באחד הבקרים ישבו רבי מאיר ובנו הצעיר, יעקב – הוא רבנו תם – סביב שולחן הכתיבה. מולם היה פרוש מכתב שהתקבל מאת הראב"ן, ובו שאלה הלכתית מפורטת.

בכותרת המכתב נכתב: "אל רבי מאיר וכל בניו החביבים והנעימים, המתפלגים מעץ החיים לארבעה ראשים".

הראב"ן התכוון לארבעת בניו של רבי מאיר – רבי יצחק, רבי שמואל (הרשב"ם), רבנו תם ורבי שלמה – כולם תלמידי חכמים גדולים. אך הראב"ן לא ידע שזמן קצר לפני כן נפטר רבי יצחק, ואילו הרשב"ם שהה באותה עת בעיר קאם, ולא ברמרו.

רבי מאיר הביט במכתב בשתיקה ממושכת. לבו נכמר למשמע התואר "ארבעה ראשים", כשכבר אחד מהם איננו. רבנו תם לא אמר דבר. הידיעה על פטירת אחיו הבכור עוד הייתה טרייה וקשה.

בתוך המכתב הוצגה שאלה הלכתית סבוכה: בקהילה היהודית בעיר רֵאטֵן התעורר סכסוך ממושך בין שני תושבים – בין האפוטרופוס ר' אלעזר הכהן, שמונה לשמור על נכסיו של ילד יתום ממשפחת אבדאן, לבין ר' ברוך בן טוביה, חייט מקומי פשוט, המתגורר בבית שבמחלוקת.

לטענת ר' אלעזר, הבית היה שייך לאביו של היתום, ר' נתנאל אבדאן. לאחר פטירת האב, הועבר הנכס לאחריות בית הדין, אך ר' ברוך ממשיך להתגורר בבית זה כבר שנים רבות, מבלי לשלם שכר דירה. לפיכך תובע ר' אלעזר את ר' ברוך לשלם דמי שכירות לכל התקופה, ולפנות את הבית.

אולם ר' ברוך השיב כי הבית אינו שייך ליתום כלל, אלא הוא נכס מלוג של אשתו, דבורה, שקיבלה אותו מנכסי משפחתה עוד לפני נישואיהם. הוא מוסיף שאשתו אוסרת עליו לדון על הנכס בשמה, ולפיכך, אין לו רשות לעמוד לדיון כלל. אם ר' אלעזר מבקש לברר את הבעלות – עליו לפנות אל דבורה בעצמה.

ר' אלעזר דוחה את הטענה. לדבריו, ר' ברוך הוא זה שגר בנכס ונהנה ממנו בפועל – לא אשתו, לכן, הוא עצמו חייב להשיב על התביעה.

לאחר שתיאר את הסוגייה, כתב ר' אליעזר את עמדות הדיינים.

יש מי שסבורים שיש לקבל את עמדת ר' ברוך. בעל אינו רשאי לדון בנכסי אשתו בלי רשות מפורשת ממנה. כל עוד דבורה לא נתנה לבעלה ייפוי כוח – אין הוא צד בדיון.

אך לדעת אחרים, אין הבדל. מרגע שהוא גר בנכס, אוכל מפירותיו ונהנה ממנו – חובתו להשיב. הכלל על הרשאת הבעל נאמר רק כשהוא תובע בשם אשתו. כאן הוא נתבע, ומחזיק בפועל – ועל כן לא די לו בטענה כללית שמדובר בנכס אשתו. עליו להוכיח זאת, ואם אין בידו הוכחה – הוא מחזיק שלא כדין. הראב"ן, שהעביר את השאלה, ביקש את הכרעתם של רבי מאיר ובניו.

רבי מאיר ורבנו תם עיינו יחד בפרטי העניין. לאחר שעה ארוכה של לימוד, פתח רבנו תם בכתיבת התשובה. דברי הפתיחה נכתבו בכאב: "השיב יעקב. גם כי אזעק במר רוחי, ומרוב שיחי תש כחי ואור עיני גם הם אין אתי. אל הלקח ארון הקודש, עטרת ראשי, אחי הרב ר' יצחק – שנתבקש לישיבה של מעלה זה חדש ימים. ואף על פי כן, לא נמנעתי מלהשיב על דברי הרב ר' אליעזר. יהי רצון שלא נבוש ולא נכשל.

"בעוד אחי ר' יצחק היה בחיים, דן עמנו, והיו הדברים שמחים כנתינתם מהר סיני. עתה, משאין אתו איש, עשינו רעם – ותרד עיני דמעה. ורבנו שמואל איננו כאן, כי בעיר קאם עומד. צור ישראל יזכרנו לחיים".

לאחר מכן באה תשובה ברורה: רבנו תם דחה את דעת הדיינים שסברו שר' ברוך יכול לדחות את הדיון. הוא טען שכאשר ר' ברוך אומר "אני מחזיק מכוח אשתי", הוא מודה שהנכס אינו שלו. לכן אין לו זכות להחזיק בו בלי להוכיח שהנכס אכן שייך לאשתו באופן חוקי. ממילא, האפוטרופוס רשאי לדרוש ממנו לעזוב את הבית.

רבנו תם הדגיש כי הכלל שבעל זקוק להרשאה אינו תקף כאן, שכן הוא נאמר לגבי בעל שתובע על נכסי אשתו – לא לגבי בעל שמתגונן כאשר הוא מחזיק בנכס. כשמדובר ביתומים – הדין נוטה במיוחד להגן עליהם, ואין להתיר לאדם להחזיק ברכושם על סמך טענה שאינה מוכחת.

רבי מאיר הסכים עם בנו, והם חתמו את התשובה יחד.

כך נשלחה תשובה ברורה אל ר' אליעזר, והופצה בין חכמי הדור. אבל היא לא הייתה רק פסק דין – היא הייתה גם עדות למשפחה של תלמידי חכמים, שבשעה של שכול ואובדן לא חדלו מלשבת בדין אמת, מתוך מסירות לתורה, לאמת וליתום שאין לו פה.