מ'תיבת גמא' ל'פרי מגדים': המלמד שהפך לגדול התורה

בעיירה קומארנא שבגליציה, בין גבעות ירוקות ועצי צפצפה רכים, עמד לו בית כנסת ישן עשוי קורות עץ עבות. אור שמש פז חדר מבעד לחלונות הקטנים, מתפזר על רצפת האבן ועל שולחנות הלימוד. עשרה ילדים ישבו שם, מסביב לשולחן עץ פשוט, והם מקשיבים בסקרנות ילדותית.

במרכזם ישב מלמד צעיר, בעל פנים מאירות ונעימות, עיניו שוחקות אך מהורהרות, זקנו בהיר וסדור. זה היה רבי יוסף בר מאיר תאומים – בנו של רב העיר המפורסם מלבוב. לא היה בו שמץ מן התקיפות של מלמדים קודמים, לא מן הקשיחות ולא מן הזעף. הוא היה יושב איתם, קרוב, מדבר בלשון רכה, כמו אח גדול, כמו אב לבניו.

אותו בוקר לימדו בפרשת קורח, ורבי יוסף פתח את שיעורו: "ילדים אהובים, כמה הזהירו חז"ל על הגאווה. במסכת אבות נכתב: מאוד מאוד הוי שפל רוח! אתם יודעים? בכל מידה – יש לשאוף לאמצע. לא להיות קמצן, אבל גם לא פזרן; לא להיות פחדן, אך גם לא פזיז. רק גאווה – ממנה התרחקו ככל יכולתכם. כי מה עושה הגאווה לאדם? היא מעוורת אותו. גורמת לו לחשוב שכל העולם ראוי לשרתו, שכל סובביו אינם חשובים כמוהו. וכך – הוא פוגע, והוא נפגע.

"תראו את קורח. חכם היה, עשיר היה, אך לא נשמר מגאוותו, וחלק על משה רבנו. ומה הייתה אחריתו?...

"היו ענווים, ילדים שלי. ענווים באמת, לכל אדם. זכרו את קורח, ולימדו ממנו להתרחק מן הגאווה".

הילדים הקשיבו בשקט. עיניהם ננעצו בפניו של המלמד, ופניהם הקטנות מביטות בריכוז. כשהסתיים השיעור, קמו לאיטם, נפרדו ממנו בברכת שלום והחלו ללכת בשיירה קטנה ברחוב העפר של קומארנא.

אחד הילדים לחש לחברו: "המלמד הוא הבן של הרב מאיר תאומים מלבוב. אבי סיפר לי שהיה דיין גדול שם!".

"ואבי אמר לי שכבר כשהיה בן עשרים, הדפיס המלמד כמה חידושים חשובים בסוף ספרו של אביו", הוסיף אחר.

"הוא אמר לי בעצמו", התגאה אחד מהם, "שהוא כותב את מה שהוא מלמד אותנו, ורוצה להכניס את זה לספר על פרשת השבוע".

"אבא שלי אומר שכל דבריו מדויקים, בהירים, מלאים אהבת אמת לתורה. אבי בטוח שיום אחד כל עם ישראל יכיר את רבי יוסף המלמד שלנו".

כך הלכו הילדים ודיברו, עד שהתפזרו לבתיהם. הערב ירד על העיירה בשקט. בתוך בית המדרש נותר רבי יוסף לבדו. הוא לא מיהר לצאת. הוא ניגש לפינה מוכרת, שלף משם את ספרי הראשונים, בקבוק דיו ונייר עבה.

בלבו הרהר: מה שאמרתי להם היום, דברים נאים הם, אכתוב אותם בין דברי על פרשת קורח.

וביד רגישה כתב: "וכמה הזהירו חז"ל על הגאוה, מאוד מאוד כו' (אבות ד', ד') בכל הדברים ממוצע טוב, וכאן קצה אחרון טוב, כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש (סוטה ד ע"ב), עיין בכלי יקר ובצידה לדרך, כי המתגאה מחפש אחר כל השררה ונוטל וכובש עצמו ולסוף אף שררה זו...".

והוא חושב: "לחיבורי על הפרשה אקרא "תיבת גמא" – שכן הוא כמו תיבה קטנה, שיש בה אוצר".

שנים חלפו. שמעו של רבי יוסף הגיע עד ברלין, שם קיבל את חסותו של העשיר דניאל איציג, שמינה אותו לרב בית מדרש המפואר שלו. שם כתב, ערך, סיים את חיבוריו הגדולים, ובראשם – ה"פרי מגדים". לבסוף, בלבוב – עיר ילדותו – התמנה לדיין ולמגיד מישרים. אך תמיד היה חותם: "יוסף מלמד". הוא, שלא פסיק פומיה מגרסא, נותר עניו גם בשיא תהילתו.

וכשעלה על כס הרבנות בפרנקפורט על האודר, המשיך ללמד תורה בבהירות, בלי פלפולים של הבל, בלי גאווה, עד שנפטר בגיל שישים וחמש – ואור תורתו נותר עמנו עד היום, כתיבת גמא הצפה על פני הדורות.