הסוד במרתף: הגילוי שהביא לתחייה של תלמיד חכם גדול

בצהרי יום מעונן בלונדון, נכנס יהודי תלמיד חכם לביתו רחב הידיים של השר משה מונטיפיורי. חזותו החיצונית צנועה, עיניו שוחקות ביראת כבוד ולבו הולם מהתרגשות. לא בכל יום זוכה יהודי, אף גדול בתורה, להיכנס אל אחוזתו של השר הדגול, מי שהיה מגדולי נדיבי ישראל במאה התשע עשרה.

הבית האנגלי רחב-המידות נשא עליו את כל סממני האצולה הבריטית – רצפות עץ מבהיקות, שטיחים אדמדמים מעוטרים בפרחים עתיקים, נברשות ענק תלויות מתקרות גבוהות וסמל משפחת מונטיפיורי – אריה עומד מול צבי – מקשט את הקירות באלגנטיות מלכותית. השר קידם את פניו של האורח בכבוד רב, ואף הסכים לבקשתו החריגה: לאפשר לו לעיין באוצר הגדול שבמרתף הבית – ספריית כתבי היד העתיקה, שממנה ניזונו חוקרים רבים ודעתנים מעמיקי מחשבה.

ירד הרב עם השר במדרגות האבן המרשימות אל תוך הספרייה. אור עמום וחמים האיר את הארונות הגדושים כתבי יד, מגילות קלף, וספרים עבי כרס בכריכות עור עתיקות. ניחוח קל של אבק עתיק וקלף ישן עמד באוויר, ורוח שקטה של זמן אחר נשבה בין המדפים.

החכם פסע לאט, עיניו סורקות כל מדף, לבו מתרחב. בין אלפי הכתבים – חלקם עדיין בכתב יד ולא זכו לראות אור בדפוס – הוא נתקל בפנינה נדירה: כרך דהוי, לא עבה אך עטור חכמת דורות. הוא שלף אותו בזהירות. על הכריכה נכתב באותיות גדולות: "האמונה הרמה".

הרב התיישב בשולחן העץ, ופתח את הספר. ככל שעבר מדף לדף, כך הלכה נשמתו ונשבתה אל תוכו. הוא נדהם לגלות כיצד טווה המחבר, ביד אומן, חוטי הגיון פילוסופי עם אבני יסוד של תורה ומצוות, ויצר מהם רקמה מדעית-אמונית שאין בה סתירה – אלא השלמה. כל מושג מטאפיזי, כל עיקר אמונה, הוצג מתוך שיטה ובהירות, בלשון מדויקת ובחשיבה צלולה.

הרב נעמד בהתרגשות ושאל את עצמו: מיהו המחבר? מי העז לחבר חיבור כה נשגב ונועז, שמציג את תפארת האמונה בצורתה ההרמונית ביותר עם חכמת הפילוסופיה?

ואכן, שמו התנוסס בהקדמה: רבי אברהם אבן דאוד הלוי – החכם הספרדי שחי במאה ה־12, ונקרא בפי הדורות הראב"ד הראשון. לא זו בלבד שהיה תלמיד חכם בקנה מידה עצום, אלא גם פילוסוף, היסטוריון, סופר ואסטרונום.

רבי אברהם נולד למשפחת מיוחסת: אביו, רבי דוד (דָאוּד), היה תלמיד חכם נכבד, ואמו – בתו של רבי יצחק אבן אלבאליה, יועצו האישי של מלך סביליה, אל־מעתמד. עם לידתו של הנכד, שלח המלך מתנה מכובדת ליועצו היהודי, כסמל להוקרתו ולהמשך קשרי החסות עם חכמי ישראל.

עוד בילדותו, ניכר כי הילד רך השנים מלא סקרנות טבעית ועומק מחשבה. סבו הביאו תדיר לארמון, שם שוחחו עמו המלך והשרים בהנאה, והוא נמשך במיוחד לספרייה המלכותית, שבה עיין בכתבי חכמי יוון, חכמי ערב וחכמי ישראל. עם התבגרו, למד תורה אצל דודו – רבי ברוך בן אבן אלבאליה מגדולי הדור, ראש ישיבה, ומגדולי תלמידי הרי"ף. הנער קלט את דברי רבותיו, אך לא הסתפק בהם: בכל עת נטה אוזן לזקנים ולחכמים, ללמוד את תולדות רבותיהם ומוריהם, ולתעד בלבו את שלשלת הדורות.

לימים, כשנפגש עם עמדות הקראים – אשר ערערו על קיומה ומעמדה של התורה שבעל פה – חש כי עליו להשיב להם. הוא שילב את בקיאותו ההיסטורית וההלכתית, וכתב את חיבורו המרכזי "ספר הקבלה" – שבו הוכיח כי מסורת התורה שבעל פה עברה במסירה מדויקת ממשה רבנו עד גאוני בבל. הספר הפך לאבן יסוד בהתמודדות מול טענות ערביי התקופה והקראים גם יחד.

אך הראב"ד לא הסתפק בכך: הוא חיבר שלושה ספרים נוספים על תולדות עם ישראל – "תולדות מלכי ישראל", "תולדות מלכות רומי", ו"מדרש זכריה" – שאותם איגד תחת השם הכולל: "דורות עולם". חיבוריו הקנו לעם ישראל תודעה היסטורית מקיפה, שעמדה כנגד הניסיונות למחוק את זכרם של הדורות.

שיא יצירתו היה הספר שעמד כעת מול עיניו של הרב בבית מונטיפיורי: "האמונה הרמה" – חיבור שהוקדש להוכחת האחדות המוחלטת בין אמונת התורה לבין הפילוסופיה הצרופה. שנים רבות עמל עליו הראב"ד, עד שהגיע לכלל שלמות. הוא העניק לו שם שיש בו ענווה והדר גם יחד – "האמונה הרמה", כלומר: חיבור על האמונה היהודית, שהיא הרמה והנעלה מכל האמונות.

מאז אותו יום שבו גילה הרב את הכתבים בספרייתו של משה מונטיפיורי, החל עידן שבו זכו כתביו של הראב"ד לעדנה מחודשת. חוקרים, תלמידי חכמים ומדפיסים עסקו בהם, החיו את כתביו והוציאו אותם לאור עולם. דמותו של הראב"ד הראשון שוב אינה נסתרת. בזכות גילויו המחודש, זכו דבריו לעלות ולהאיר מחדש, ככוכבים בלילה חשוך, לרומם את רוח הדור ולהעמיק את ההבנה באמונה ובתולדות ישראל לדורותיהם.