הרב הצעיר שנרצח בלוויה: מי היה רבי פטר?

בערב קודר אחד, בביתו שבבונא, ישב רבי אפרים בן יעקב, עט בידו ודמע בזווית עינו. האור מן החלון דעך לאטו, הצללים התארכו ודיו כבד ניגר על קלף עבה ומצהיב. הוא כותב – ונעצר. כותב עוד שורה – ונזכר.

עיניו אינן רואות רק את האותיות. הן רואות דמות, חיוך, מילה שנאמרה לפני שנים אחדות. שם, בין השורות, שב וצף אליו זיכרון חברו וידידו, הרב הגדול רבי פטר.

הוא שואף נשימה עמוקה, ושפתיו לוחשות כמי שמבקש לומר קדיש על עולם שאיננו. קולו אינו נשמע, אך המילים שהוא כותב יזעקו לדורות.

ספר הזכירה.

הוא אינו כותב על חייו שלו. הוא כותב על דורות, על קהילות שנרמסו, על עיירות שנטבחו, על ימים בהם האדמה הייתה לים של דם יהודים. והוא כותב גם עליו – על רבי פטר, שכבר איננו.

ידו נעצרת שוב. הוא זוכר.

היה זה יום של חסד. קהל מלווים פסע לאטו ברחוב הראשי של קלן. בראשם פסע רבי פטר, תלמידו של רבנו תם, לצד מיטתו של אחד מחשובי הקהל. ברגע אחד, כמו קם השטן עצמו – פורעים עטויי צלב פרצו אל תוך ההלוויה, היכו עד מוות את המלווים, וחיללו את הגופות.

רבי אפרים מתכווץ.

"והרב הגדול רבי פטר... נהרג בלוותו לקבר פרנס אחד".

הקלף נרטב מדמעותיו. הוא אינו מוחה אותן. הן חלק מן הכתיבה.

אוי לחד שאבד מרגלית טובה כזו.

אוי לספינה שאיבדה קברניטה.

אוי לעיניים שראו באפלתו.

אוי ללב שזוכר הריגתו.

ולפתע, כאילו נשמתו מתנערת מעפר האבל, פורצת ממנו שירה. קולו לוחש את המילים, אך הדיו צורב אותן בלהט.

בנות ישראל בכינה, מספד מר כתנים וכבנות יענה,

אמרו הוי אחי, מר רוחי, אריד בשיחי.

הוי אדון הוי להפר, אי לשון המהודרת לספר, בפלפול רב רינה כעופר...

וכך, בין דמעות לפיוטים, בין קינה לשירה, נרקם הזיכרון.

אך מיהו רבי פטר?

מעטים הכירוהו באמת, אך הוא היה מגדולי בעלי התוספות, תלמיד לרבנו תם ולרשב"ם. יש אומרים שמוצאו מצרפת, מקרנטן, ויש אומרים מאוסטריה, מעיר נידחת ששמה קריניתה. אך לא המקום עשה אותו – כי אם דרכו.

יחד עם חברו, רבי אליעזר ממיץ לקח על עצמו משימה כבירה: לערוך את ספר תשובות רבנו תם, ספר הישר. לא רק שסייע בעריכתו, אלא אף שאלות ששאל את רבו ותשובות שהשיב לו – נכנסו לספר כמות שהן. אחת מהן, מלאת חיבה, נפתחה בברכת הרב לתלמידו: "מן השמים יפתחו לך מעיינות חכמה, כאשר סייעו בבא ליטהר...".

רבנו פטר לא זכה לכתוב את חידושיו בעצמו, אך דברים שאמר נשארו עד היום בעם היהודי, פזורים בדברי התוספות.

כך נמצא עיון מעמיק מדוע אין מפרישים תרומות ומעשרות בצרפת, למרות שיטת ר' יהודה שהקדושה של ארץ ישראל מתפשטת עד האוקיינוס.

ועוד פסק שלו בסוגיית כהונה בזמננו, שאין להשתמש בכהן, שכן כהן הוא משרת ה', גם בזמננו! אך אם הכהן מוחל על כבודו–הרי זה מותר.

ואפילו בדיני יין נסך – כשנשאלה שאלה אם יש לקלף את הזפת מעל חבית יין מגוי – הכריע שמספיק בניקוי חיצוני.

לא היה לו מנוח. לא היה לו זמן לבטלה. כולו שקוע היה בתורה, באהבת חכמים, בשירות הציבור.

ואז – איננו.

לא חולי לקחו, לא זקנה, אלא אכזריות פראית. בני חושך עטויי צלב שהיכו בו עד מוות. ביום שבו ליווה מת, נהפך למת בעצמו.

וכעת יושב ידידו של אותו חסיד, וכותב עליו. רבי אפרים מבונא בוכה, אבל לא שותק. מתוך היגון הוא כותב, למען יישאר הזיכרון.

תנהו לעדתו לכפר, הוא כותב.

רב אשכול הכופר – איך נכרתה להפר!

וכך, גם כשדומיה כיסתה את העיר, וכל אדם שתק מאימה – דבר אחד עוד נשמע: קולו של סופר בוכה, כותב את דמעותיו ומילותיו, למען תישאר האמת כתובה לדור אחרון.