הרב שהתחבא במנזר – מי היה רבי דוד כהנא?

שעת לילה מאוחרת ירדה על העיר לבוב. הרחובות קפאו מדממה, הפנסים דלקו באור עמום, והבתים הישנים של העיר רעדו קלות ברוח החורפית. מתוך הסמטה החשוכה, בצעדים חרישיים ומחושבים, פסעו שני אנשים הדורי פנים. גלימותיהם הארוכות רטטו ברוח. האחד מהם אחז בידה של ילדה קטנה, עיניה פעורות מאימה ושערה פרוע. פניהם היו מתוחות, לחוצות.

"אני לא מבקש שתסתירו אותי", לחש האיש תוך שהוא מביט סביבו בחשש, "סיכון גדול הוא לכם. אבל... אני מבקש שתסתירו את בתי. ילדה קטנה היא. בקלות תוכלו לטעון שהיא אחת מן היתומות שבאזור".

השני – גבה קומה, שיערו שזור אפור – שתק רגע ארוך. פניו חרשו קמטים של מחשבה ומצפון. לפתע נשא את קולו בנחרצות: "אנחנו נסתיר גם אותך, רבי דוד. על אף הסיכון. הנאצים הללו – חיות טרף הם, בני שטן. כל אדם באשר הוא מחויב להילחם בהם. מי ששותק, כאילו חובר לרוע. הלילה תישן בעליית הגג בביתי, ומחר – אבריח אותך אל אחד ממרתפי המנזר שלנו".

זה היה אנדריי שפטיצקי, הארכיבישוף המטרופוליטני של הכנסייה היוונית-קתולית האוקראינית. והאיש שמולו, בעל הזקן הסמיך והעיניים החריפות, היה רבי דוד כהנא.

רבי דוד נולד באימפריה האוסטרו-הונגרית, בעיר קטנה בגליציה, בבית ספוג ביראת שמים ואהבת תורה. מילדותו נודע בלמדנותו, ונשלח ללמוד מפי גדול הדור בעירו – הרב יצחק וידנפלד, רבה של גריבוב.

כנער צעיר נסע לווינה הרחוקה – בירת התרבות וההגות. שם לא רק שהשלים את לימודיו בבית המדרש לרבנים, אלא גם זכה בתואר דוקטור מן האוניברסיטה, והוא אך בן 26.

אולם לבו לא היה שייך לאולמות האוניברסיטה. הוא שב לגליציה, שעברה ידיים, וכעת הייתה בתחומי פולין העצמאית, והתיישב בלבוב. שם לימד תורה, וייסד מכון ללימוד תנ"ך בבית הכנסת שבו שימש כרב.

אך את תפארת חייו שיבשה המלחמה. הגרמנים פלשו, רדפו והמיתו. בתחילה נאסר במחנה ינובסקה – אך הצליח להימלט. באותם ימים של ייאוש ומצוקה, מצא מקלט במנזרים – בחסות הארכיבישוף שפטיצקי. לא רק הוא, אלא גם בתו הקטנה.

במסתורו, לא בטל – אלא כתב. תיעד את האימה, את ההשפלות, את המוות. כתב יומן – שבימים ייקרא "יומן גטו לבוב" – עדות מצמררת לאכזריות האדם, ולעוז רוחו של הנרדף.

כאשר שוחררה לבוב בידי הצבא האדום, יצא ממחבואו והקים מחדש חיי קהילה: משרדו שכן בבניין שבו פעלו הגרמנים – אך הוא הפכו למרכז רישום של שורדים. לא נכנע, לא נדם. השלטון הסובייטי מינה אותו לרב בית הכנסת הבעלזאי שנותר בעיר – "בית הכנסת החדשים", ומסר לידיו את ספרי הקודש ששרדו – ומהם הקים ספרייה יהודית.

ביוזמתו נאספו ילדים יהודים שנשארו בבתי נכר, במנזרים ובכפרים – והושבו לעמם.

הפעילות לא חדלה. הוא הוזמן על ידי אמיל זומרשטיין, חבר יהודי בממשלה הפולנית, לשמש כרב הראשי של צבא פולין החדש. לאחר חמש שנות שרות מסור – עלה לארץ ישראל, ונתמנה לרב חיל האוויר.

האם נוכל לתאר לנו את התרגשותו של זה אשר היה נרדף, ונחבא במנזר, בעת אשר נהפך להיות הרב של חיל האויר, החייל שנועד להגן על מדינת היהודים?

אך גם אז, לא נח. הוא הוזמן לשמש כרב הראשי של יהדות ארגנטינה, וכיהן בתפקיד זה במשך תשע שנים. כששב לישראל, היה לרבה של שכונת צהלה בצפון תל אביב – ושם כיהן עד יומו האחרון.

זקן ושבע ימים, בן 95, הלך לעולמו. מאחוריו – קהילות שקמו מחדש, דורות של תלמידים, וספרים רבים – שממשיכים לצעוק את כאבם של אלו שלא שבו.