10 עובדות מעניינות על זרובבל, המנהיג שלא נכנע לאיומים ובנה את בית המקדש השני

1. זרובבל בן שאלתיאל היה מושל יהודה, מצאצאי המלך יהויכין ומזרע בית דוד. הוא נמנה עם ראשוני העולים מבבל לארץ ישראל והיה מנהיגם. הגמרא (סנהדרין דף לח) מבארת שנקרא "זרובבל - שנזרע בבבל, ומה שמו? נחמיה בן חכליה שמו".

2. העלייה לארץ ישראל התרחשה בעקבות הכרזת כורש מלך פרס, שהתיר לעם ישראל לשוב לירושלים ולבנות את בית המקדש. זרובבל עמד בראש שבי ציון, וביחד עם יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול הוביל את בניית בית המקדש השני וחידוש עבודת הקורבנות.

3. בניין ירושלים ובית המקדש נעשה למרות קשיים עצומים, איומים מצד עמי הארץ והמצב הכלכלי הקשה שבו היה נתון העם באותה תקופה.

4. זרובבל נמנה עם אנשי כנסת הגדולה בראשית ימי הבית השני (רש"י, בבא בתרא טו ע"א).

5. מיד עם בואם לארץ בנו שבי ציון את מזבח העולה. באחד בתשרי, ראש השנה, חנכו את המזבח והקריבו עליו קורבנות. בניין המזבח וחידוש העבודה קדמו לבניית ההיכל, בהתאם להלכה: "מקריבין אף על פי שאין בית" (עדויות ח, ו).

6. אף שהעלייה לארץ ובניית המקדש נעשו ברשות כורש מלך פרס, התנגדו לכך העמים והשבטים שהתיישבו בארץ באותה תקופה. זרובבל לא נכנע לאיומיהם. הוא האיץ את בניית המזבח מתוך אמונה שהקרבת הקורבנות תביא סיוע משמיים, כפי שנאמר: "ויכינו המזבח על מכונותיו כי באימה עליהם מעמי הארצות" (עזרא ג, ג). בעל המצודות מבאר: משום שהייתה עליהם אימת האויבים, הקימו תחילה את המזבח כדי לזכות בעזרת ה'.

7. לאחר בניית המזבח שלח זרובבל שליחים להזמין עצי ארזים מן הלבנון, כפי שנאמר: "ויתנו כסף לחוצבים ולחרשים... להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפוא כרישיון כורש מלך פרס עליהם" (עזרא ג, ז). בשנה השנייה לעלייתם, בחודש אייר, עברו שבי ציון מהקמת המזבח להנחת יסודות ההיכל. במעמד זה העמידו זרובבל ויהושע הכהן הגדול את הלויים לשורר ולהודות לה' על הזכות להניח את יסודות בית המקדש.

8. הכתוב מתאר את השמחה הגדולה ששררה באותו מעמד: "ורבים בתרועה בשמחה להרים קול... כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק". מתואר בפסוקים, שהזקנים שהיו נוכחים במעמד זה בכו בזוכרם את יופיו ופארו של הבית הראשון, וקול בכיים גבר על קול תרועת החצוצרות. השומרונים ויתר "צרי יהודה ובנימין" ביקשו להשתתף בבניית המקדש בטענה שגם הם עובדים את ה', אולם זרובבל דחה את בקשתם באומרו "לא לכם ולנו לבנות הבית" (עזרא ד, ג), מחשש שמטרתם לעכב את הבנייה. ואכן, בהמשך ניסו אויבי יהודה להשבית את המלאכה, להתנכל לבונים ואף להילחם בהם (מדרש תנחומא, וישב ב). בעקבות ההתנכלויות וכתבי השטנה שנשלחו למלכות פרס, הופסקה הבנייה עד ימי דריוש. למרות זאת, במשך עשרים ושתיים שנה לא פסקה עבודת הקרבנות על המזבח.

9. בשנת שתיים לדריוש הוכיח חגי הנביא את זרובבל, את יהושע הכהן הגדול ואת העם על הזנחת בניין המקדש: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב?... עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבדה אמר ה'" (חגי א, ד–ח). בעקבות דברי הנביא, התחזקו זרובבל ויהושע וחידשו את מלאכת הבנייה למרות ההתנגדויות. חגי עודד אותם באומרו: "ועתה חזק זרובבל... וחזק יהושע בן יהוצדק... וחזק כל עם הארץ... ועשו כי אני אתכם נאום ה' צבאות". גם זכריה הנביא חיזק את זרובבל במילים: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד, ו) - ללמד שהצלחת בניין הבית תבוא מכוח הסיוע האלוקי. בעקבות חידוש הבנייה אישרה מלכות פרס מחדש את הקמת המקדש, ואף הוציאה צו המחייב את מתנגדי יהודה לסייע בבניין, באספקת חומרים, קורבנות וצרכים נוספים (עזרא פרק ו).

10. זרובבל זכה להקים את בית המקדש השני למרות עוני, קשיים ומאבקים בלתי פוסקים מצד אויבי ישראל וכתבי השטנה שנשלחו למלכות. בשל מסירותו זכה להיקרא בתואר הנשגב "עבדי", כפי שנאמר: "ביום ההוא... אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי" (חגי ב, כג) – תואר שניתן גם לאברהם ולמשה, אך לא לשלמה שבנה את הבית הראשון. בכך מודגש כי יקר לפני ה' בניין הבית השני, שנבנה מתוך מסירות, אמונה והתמודדות עם קשיים, לא פחות, ואף יותר, מבניין הבית הראשון שנבנה בימי שלווה ושפע.