האיש שכולו לב: סיפור חייו המרגש של הרב ישועה ללום

השנה היא 1941. ענני מלחמה כבדים מרחפים מעל צפון אפריקה, והעיר קונסטנטין שבאלג'יריה שומעת את הד היבשת האירופית הבוערת. אך בבית הכנסת הגדול שבעיר אווירה של קדושה, דריכות והוד. ההיכל מלא מפה לפה, וכל הנוכחים נמצאים. הדלת נפתחת – והרב ישועה ללום, רבה הראשי של קונסטנטין, נכנס. הכל עומדים מלא קומתם לכבודו.

הרב ישועה הוא איש מרשים. עיניו עמוקות, מהורהרות, אך נחושות. קומתו הזקופה ובגדיו הפשוטים מקרינים הדר ייחודי. הוא פוסע אל עבר הבימה בפסיעות שקולות, וכל העיניים נעוצות בו.

אין זה רק כבוד לרב – זהו יראת כבוד לתורה, למסורת, לדמות שמסמלת את "עמוד האש לפני המחנה" בשעה קשה של ערעור, חשש ובלבול אידאולוגי.

מחשבות רבות נושבות בלבו באותם רגעים. מקרוב באו אנשי רוח ומשכילים מצרפת, מביאים איתם רוח חדשה — רוח קרה. הם מבקשים להקים בתי ספר "מודרניים", לנטוע ניתוק מהמסורת, להשכיח תורה, לזלזל בקדושה. בפיהם דיבורים מתנשאים על "קִדמה", על "הנאורות", ובשפתם הדורות הקודמים הם "פרימיטיביים" ו"חשוכים". בני נוער החלו להטיל ספק, לשאול שאלות קשות, לשאת קושיות נוקבות מתוך הרוח הזרה הזו.

ורבים מהם באו לרב. לבחורים צעירים, עיניים חכמות ושפתיים שואלות, לא הייתה כוונה רעה – אבל רוחם נתבלבלה. הרב שמע את שאלותיהם, חש בכאב את הסדק שנפער. ובתוך כך גמלה בלבו החלטה נמרצת: מכאן ואילך יהיו הדרשות בבית הכנסת מוקדשות למחשבה, להעמקה, לאמונה. אין די בדרשות בהלכה ובאגדה — יש לדבר על ייחודו של העם היהודי, על מסריו הנצחיים, על התרבות הלא-יהודית שכולה פיתוי ריקני, על האיסור החמור להתבולל ולהיטמע.

היום, כך החליט הרב, תהיה הדרשה מענה לשאלה שנשאל בהתרסה: "מדוע להתפלל? אם לפי הפילוסופיה האלוהות אינה משתנה — מה תועיל תפילתנו? וכי אנו משנים את הבורא?".

הקהל שותק. הרב פותח את פיו, ובקול בהיר, שקט אך עמוק, הוא פורש יריעה של אמונה: "הנשמה שבקרבנו – היא חלק אלוק ממעל. התפילה איננה מבקשת לשנות את ה', חלילה, אלא היא אמצעי של התחברות. כאשר אנו מתפללים – אנו מזככים את עצמנו, ומושכים שפע מהחלק העליון שבנו. התפילה משנה אותנו, ודרכנו – משתנה גם המציאות. הא-ל אינו משתנה – אך האדם משתנה, וראוי הוא לשפע ולחסד בזכות כך".

המילים פורשות כנפיים מעל הקהל. זקנים ובחורים, נשים וילדים – שומעים את הדרשה בצמא. הרב מוסיף ומחזק: "עלינו לדבוק בתורה, להישמר מן הנישואין המעורבים, להיות עם לבדד ישכון גם כשהעולם כולו קורא לנו להתערות".

עם סיום הדרשה, ההיכל כולו ניצב ביראת הוד. איש אינו מדבר. הרב יורד מהבימה. המתפללים ניגשים, מנשקים את ידו, מלווים אותו לביתו – לאת רבם שמלמדם תורה ומביאם לחיי העולם הבא, מנהיג רוחני שבלבו דאגה כנה לעמו.

בביתו, הוא מזמין את פרנסי הקהילה: "בואו, אחי. שעת רצון היא – ושעת מבחן". בחדר פנימי, בפנים חרושות דאגה, הוא פונה אליהם: "הנאצים הארורים – יימח שמם – גרמו לכך שהשלטון מונע מילדים יהודים ללמוד בבתי הספר הכלליים. והנה, בתוך החושך – יש ברכה: נוכל סוף סוף להקים מערך חינוכי משלנו, לתת לילדים שאין להם מסגרת – חינוך יהודי, תורני, נאמן למקורותינו. אנא, עִזרו לי. מצאו מקומות, מצאו מחנכים. זהו הרגע שבו נעמיד את עתיד קהילתנו על תִּלו".

והפרנסים שומעים. מקבלים, ובעזרת הנהגתו – קמים בתי חינוך חדשים, חיי הקהילה מתחדשים, והאמונה שבה ומתלקחת בלבבות.

כשהגיעו פליטים מתוניסיה – יהודים שגורשו ממולדתם על ידי כוחות הכיבוש הנאצי – הרב ישועה לא נח ולא שקט. כל זמנו, כל יומו ולילו – הוקדשו לדאוג להם: באוכל, בלבוש, במגורים, בלימוד, במציאת מקור פרנסה.

אך גופו לא עמד לו. והוא הסתלק לבית עולמו בגיל צעיר – בן ארבעים ותשע בלבד. מעשיו היו כמעשיו של אדם בן שמונים – וחכמתו כשל זקן הדור. הותיר אחריו תשעה יתומים, אלמנה דואבת – וקהילה כואבת, מרכינה ראש.

בלוויה צעדו אלפים – יהודים, מוסלמים, נוצרים. כולם כיבדו את האיש שכולו לב. את החכם, את המנהיג, את אוהב האדם.

וכך ירד מעל הבימה — אך נותר בלב כל מי ששמע את קולו.

זכרו – ברוך.