הרב האיטלקי שכבש את ארצות אשכנז: קורות חייו המרתקים של הרי"ד

בוקר קר של סתיו ירד על רחובות רוטנבורג העתיקה. רוח דקה נשאה עמה ריח של גשם ובגדי כותנה רטובים. אל בית דינו של מהר"ם נכנסה אישה צעירה, עיניה חיוורות מעייפות וקולה שקט אך נחוש: "מאיס עלי. איני יכולה עוד".

קול המיית הלומדים בגמרא בחדר הסמוך שקע כשנפתחה הדלת של בית הדין. הכל חשו שיש כאן דבר מה כבד.

רבי מאיר בן ברוך, מהר"ם מרוטנבורג, הביט באישה בעיון, עיניו שקטות אך חודרות. הוא ידע: מקרה זה אינו שגרתי. הוא ידע גם, שהוא לא ראשון ולא אחרון להתמודד עם מציאות שבה הלכה כתובה מולקת אל לב פצוע.

הוא נאנח קלות, ואז פתח: "וזה אשר השיב רבינו ישעיה מטראני להרב מנחם בן ר' משה... האישה המורדת על בעלה ואינה חפצה בו – רבנן סבוראי תיקנו שכופין את הבעל ליתן לה גט לאלתר...".

וככל שהמשיך להקריא מתוך התשובה העתיקה, דברי הרי"ד – רבו של הדור ההוא באיטליה – הלכו ותפסו מקום של כבוד בהכרעת הדין.

אחד מן הדיינים רצה לסתור את דבריו. "לפי דבריך, כל אישה שתרצה להתגרש מבעלה, תגיד שהוא מאוס עליה, וכך תתרבה פריצות בעם ישראל!". אך המהר"ם לא הסכים. "וכי נחשדו בנות ישראל שתאמרנה 'מאיס עלי' לשווא?" – שאל בפשטות, אך בעוז. "וכי גדול אתה מבה"ג ורב האי הרי"ף ורבי ישעיה די טרני?" – שאל בקול שקט, אך תקיף.

לבסוף פסק המהר"ם: כופין אותו לגרש לאלתר. וכל מה שנמצא ממה שהכניסה – יחזור אליה.

אך מיהו אותו הרב ישעיה מטראני, שהמהר"ם כיבד כל כך, ומנה אותו בין גדולי פוסקי ההלכה של עם ישראל?

העיירה טיראני (Tirano או Trani), ישובה בחוף הדרומי של איטליה, ידעה באותן שנים תקופה של פריחה ושגשוג. הסוחרים היהודים נעו בין הנמלים, בין הסחורות והכתבים, וקהילה יהודית מפוארת צמחה שם. רבי מאלי, אבי הילד ישעיה, היה מחכמי העיר, ושמו – כך סבורים חוקרים – אינו אלא כינוי עממי לשם "עמנואל".

בין בתי האבן הלבנים ובין סמטאות שקועות בשמש ים תיכונית, גדל הילד ישעיה. בבית הכנסת המקומי – מהיפים באיטליה – הרבו ללמוד ולהעמיק. הילד נשם תורה, אך לא הסתפק בכך.

עוד בבחרותו הפליג אל צפונה של אירופה, אל אשכנז – ללמוד בישיבתו של רבי שמחה משפיירא, אחד מחשובי בעלי התוספות בדורו. שם הכיר את יצחק מווינה, בחור נבון ועמוק, שלימים יחתום את יצירתו בתור מחבר ה"אור זרוע". ידידות אמת נרקמה ביניהם – שני צעירים, איטלקי ואוסטרי, העוסקים יחד בדפי סוגיות ובפלפולים של בעלי התוספות. משם קיבל הרי"ד את רוח ההשוואה, ההבחנה, את החשדנות כלפי סתירות שנראות כסתירות, אבל רק לכאורה, ואת אהבת הגילוי מתוך העמל.

לאחר שנים של לימוד ותסיסה אשכנזית, שב ר’ ישעיה לאיטליה, וכשב אל עירו – נעשה למגדלור תורני לא רק לטיראני, אלא לכל דרום איטליה, ואף הרחק משם. אישיותו הקרינה ביטחון הלכתי, עצמאות מחשבתית ושילוב נדיר בין חריפות אשכנזית לרוחב דעת ספרדי.

יצחק חברו חזר אל וינה והפך לרב חשוב, ואת תורתו הניח בספר "אור זרוע". שניהם, כל אחד בדרכו, נשאו את שיטת התוספות והעמיקו בה בדרכם הייחודית.

הרי"ד לא הסתפק בלימוד – הוא פעל. ארגן כינוסי חכמים ברחבי העולם היהודי, ונמצא פעמים רבות בוונציה, בקושטא, באלכסנדריה. אף לארץ ישראל עלה פעמיים, לא רק מתוך אהבה – אלא כדי לגווע בה, כדי שייקבר בין עפרה וקדושתה.

מפורסמת היא האגדה האיטלקית על אותו שבת בוונציה, שבה ביקש לפקוד תלמיד חכם בעיר, אך תעלות המים הפרידו ביניהם. כששאלו התושבים בבהלה איך יעלה על ספינה בשבת, השיב בפשטות: "הרי הגויים משיטים אותה לצורך עצמם, ואני – כמתלווה בלבד".

פסיקותיו וחידושיו נאספו לספרים רבים, ובייחוד חיבורו התלמודי, שנשמר בכ"י יחיד ונקרא "תוספות רי"ד". לא במקרה נקרא שמו "תוספות" ולא "חידושים" – שהרי הוא אכן מהווה שלב ביניים בין שיטת בעלי התוספות האשכנזים לבין דרך הראשונים הספרדים. הסברא, הפלפול והניסוח הצרפתי עומדים בו לצד מגמה הלכתית ברורה, שאינה נרתעת מלהכריע.

ולא רק זאת: הרי"ד היה עורך מהדורות מרובות לכתביו, מתקן את עצמו, לעיתים אפילו חולק על עצמו בחריפות, ובכל מהדורה סיכם, הפנה, השווה וביאר. הוא ראה בעצמו ננס על כתפי ענקים – והעז לחלוק עליהם, כולל על הרי"ף, רבנו חננאל, ורש"י עצמו – "המורה", כפי שכינהו.

לצד התוספות שלו, חיבר גם ספר פסקים עצמאי – חשוב לא פחות, אם כי נשכח במידת מה מול עוצמת השפעתו של תוספות רי"ד. גם ספר הפסקים נערך במהדורות רבות, אך בניגוד לתוספות – כאן נשתמרה מהדורה סופית אחת, שנערכה היטב ונמחקו ממנה שאר הגרסאות.

בני זמננו חידשו את הדפסתו ופרסומו – מכון יד הרב הרצוג הוציא את "פסקי הרי"ד" במהדורות חדשות ומוערות, בצירוף פסקים של נכדו, ריא"ז. דווקא ריא"ז – שחלק לעיתים על סבו ואף העז לחלוק בפסק – המשיך את שיטתו ברוח דומה.

זכה רבי ישעיה שרוב ככל דברי תורתו יצאו לאור, ותלמידי חכמים ממשיכים להגות בתורתו של החכם האיטלקי, כאן בארץ ישראל – הארץ שאותה אהב ובה נקבר.