גלויה מקטמנדו

תמר לימדה אותי שיעור גדול: לעזור באמת? זה לא תמיד לדעת. לא תמיד לתת תשובות. לפעמים, זה רק לתת למישהו את האומץ לומר לעצמו: מותר גם לי

בצינוק קפוא, בלי אוכל ובלי אור, קורה הבלתי אפשרי: אסיר אחד הופך מבצר של פחד למקום של שירה, דמעות ואור

משהו בעיניים שלו היה קצת מוכר, מוכר לי מהלב של כולנו. ושאלתי את החבר שלידו, כמעט בלחישה: "החבר שלך שלובש כתום… יהודי?"

הנה עוד פעם אחת מיני רבות, שמזכירה לה שלפתוח את הבית ולהיות זוג שליחים, רחוק ולבד כל כך – זה אומר שאתה מוכרח לבטל את עצמך משיקולים של זמן, רצון, וכוח

היא עדיין לא משערת לעצמה כרגע, שעה שזרועותיה הרועדות חובקות את ראשה שם בחושך, שהוויתור הנדיר והמיוחד הזה עוד ילך איתה לאורך כל הדרך. סיפורה של רחל אמנו

איתי ניסה למנוע ממנו: "עזוב, אל תערב את הדתיים האלה. נסתדר לבד", אבל יונתן ראה את הצבע שירד לו מהפנים, והתקשר בכל זאת

אני היחידה שמבקרת אותה, ובכל פעם שאני באה, היא מחכה לי כמו שמחכים לקרן שמש אחרי לילה ארוך. כי איכשהו, כבר שנים, החדשות עוברות אליה דרכי. היא שואבת ממני את פעימות החיים שבחוץ

"פתאום שמענו צעקות, וחבורה של כפריים שעטה אלינו בפראות עם מקלות"

חייכתי לעצמי. זה בדיוק מה שאני עושה: מביאה לסורוג' חרוזים עם מילים, אותיות, חיים, כדי שהוא יוכל לשלב אותם בצמידים חדשים. כדי שמישהו אחר, בדיוק כמו יערה, יוכל למצוא את הסימן הזה

המילים שלה פגשו אותי כמו ברק. הרגשתי דמעות חמות בעיניים. איך כל הדאגה והמתח מתמסרים לרגע אחד של אמת

בכל פעם שמצאנו אותה. בין הסמטאות, במקומות אפלים, עם אנשים אפלים – היא בכתה. "תעזבי אותי כבר", היא התחננה, ונצמדה אלי עוד קצת

לפעמים, אחרי כל הנתינה הזאת, אחרי כל מה שאני עושה בשקט, אני פוגשת מציאות שלא דמיינתי. והיא לא תמיד קלה. המרחק בין אכזבה לגאולה

אני חושבת על משה. איך הוא עומד מן הצד, ורואה את ההנהגה עוברת למישהו אחר. ופתאום אני קולטת... גם אני חוויתי רגעים כאלה

יש כאלה שמתיישבים בפינה, כי זה הכי רחוק מהעיניים. ויש רגעים שבהם מספיק שמישהו יסתכל עליהם אפילו לכמה רגעים, כדי להזכיר להם:  אתה לא שקוף

העיניים שלה היו יבשות, אבל כל הגוף שלה דיבר שברון. כשהתיישבתי לידה, היא לחשה: "אני לא יודעת איפה מותר לי להיות עכשיו"

שק שינה עם אור בפנים – סיפור על תקווה, אמת, וחלום שעדיין מהדהד. האור בפנים עדיין שם

הוא רעד. ממש. ואני – מתוך הרגל כמעט אמרתי: "זו רק פרה...". אבל עצרתי. כי פה – זו לא "רק" פרה. פה היא סיפור אחר לגמרי

כמה מהם סוחבים כאב מסוג אחר. לא פיזי. נפשי. צלקות שקטות מהחיים, מהמלחמה, מהילדות. גם הם לפעמים מרגישים שהם מחוץ למחנה. וגם להם – בדיוק להם – אני רוצה לומר: "טהור הוא"

היא פתאום הרימה מבט, ושאלה בשקט: "אה... פסח עכשיו?"

המשיחה הראשונה הייתה זהירה, כמעט רועדת. השנייה כבר הייתה בטוחה יותר. אחרי דקה היא כבר הייתה שקועה לגמרי

הוא סיפר לנו איך ברגע שנעצר מול בית חב"ד וראה את הדלת הפתוחה, הוא הרגיש שזו הזדמנות. "זה היה כאילו מישהו אומר לי – בוא! יש מקום גם לך". באותו רגע הבנתי

שעון היד שלה נעלם ביום השני, כמו כל מה שהביאה איתה מהעולם הקודם. היא הייתה שייכת לכאן, כך אמר לה הגורו. היקום הוביל אותה אליו. היא שלו! להוציא את האור מתוך החושך

אולי דווקא עכשיו, דווקא ברגע הזה שבו נדמה לך שאת בלתי נראית, את בעצם עומדת על סף הרגע הכי משמעותי בחיים שלך, בחיים של אחרים. בדיוק כמו אסתר המלכה

אם אתה בחוץ, אתה חלק מהחגיגה. וליהודים שמטיילים באזור, זה אומר שפורים תמיד משתלב עם חג הצבעים, ולא פעם נוצרים מצבים משעשעים וגם מאתגרים. "בין כל הצבעים, מצאתי את עצמי"

היא שתקה. ואז, כמעט מבלי לשים לב, אמרה: "טוב, אז אני אשאר עוד יום". ובבוקר, שמענו

"גם אני שמחה שחזרתי", היא חייכה. "אבל הפעם לא כי אני צריכה מקום לברוח אליו. אלא כי אני יודעת שיש לי מקום לחזור אליו. וזה הבדל ענק"

הנהנתי. "לפעמים רק כשבן אדם נרטב מבחוץ, הוא שם לב כמה הוא צמא מבפנים". הוא הרים אלי מבט. לרגע, נדמה היה שהוא רוצה לומר משהו, אבל אז הסתפק בלגימה נוספת

כששמעתי את זה, חייכתי לעצמי. זה בדיוק עם ישראל. אנחנו לא רק נותנים אוכל, לא רק עוזרים אחד לשני טכנית. אנחנו נותנים בית. שייכות. מקום לנוח בו רגע מהעולם

הצבעתי לעבר המטיילים שסביבנו. "את רואה? זה לא רק אנחנו שנותנים. כל אחד פה תורם משהו – חיוך, יד עוזרת, שיר. ככה בונים בית". "בית?", היא חזרה אחרי, ספק מבינה, ספק מפקפקת

האמונה היא לא רק תיאוריה – היא הדרך שבה אנחנו חיים, הדרך שבה אנחנו מוצאים תקווה גם בימים האפלים ביותר