גלויה מקטמנדו
חני ליפשיץ: אני בוכה על משה. כאילו היה זה היום, ולא פעם. כל כך מזמן
ואני חוזרת בבת אחת 3,335 שנים אחורה. חושבת על מה שראה משה רבנו כשירד מן השמיים: במה מקושטת בפרחים ועליה עגל זהב עצום ממדים
"אנחנו באותו הגיל, חני. את קולטת?", היא אומרת לי
לא הפסקתי לחשוב עליה באותם ימים. כמו יצר הרע זה נכנס בי, ההשוואה הזו ביני לבינה. אוף. מה יש לי? למה פתאום קשה לי כל כך?
כשמשהו קופץ לי בתוך הלב, אני צריכה לעצור, ולהקשיב. גם הפעם
נכנסתי לשם אחת, ויצאנו חמש, היישר להדלקת נרות של שבת
"אני בחיים לא אתחתן שוב", היא אמרה, והעיניים שלה רשפו גיצים
הבטחתי לה שעל כל דמעה של עצב – עוד יבואו כל כך הרבה דמעות של שמחה
"בכל פעם שהייתי בעליה לתורה בבית הכנסת – לא יכולתי להפסיק לבכות"
לפני 15 שנים עוד קראו לה ביהנדרא בסנט. היא התגוררה בקטמנדו. היום היא עליה שולמן
במקום הזה, כל כך הרבה פעמים פשוט אין לי מושג מה יהיה
וכך, בשבת, ב-10 בבוקר, אחרי לילה שבו כמעט לא ישנתי, אני רואה את חזקי, בחולצה לבנה קצרה למרות הקור המקפיא ששרר בהרים, מגיע לבית הכנסת כאילו הכל כרגיל
העיניים שלה אמרו לי שהיא מוכרחה לבוא. עכשיו
"כל יום בשבילי הוא מסע של חיפושים, והרגליים שלי כבר כואבות". סיפור קטן, בלי זיקוקים
לפעמים הייתי רוצה כל כך שגם אותי ישאלו: איך אני מרגישה היום?
אני שואלת אותה איך היא מרגישה, כמו שאני תמיד עושה, אבל אז היא מזיזה את התלתלים שלה מצד לצד, מסתכלת עלי במבט חודר ושואלת אותי לאט לאט: "ואיך את?"
"הוא מתכוון להישאר במנזר לפחות לשנים הבאות. להתנתק מהכל": מהמנזר לחנוכייה
בהחלטה של רגע הוא רץ לחדרו של איתן ודופק על הדלת. "הערב נר ראשון של חנוכה", הוא אומר לו. "אתה יהודי ואני יהודי, בוא נדליק אותן יחד!"
האישה הכי מפחידה בעולם, ושפופרת אחת של טי ג'ל
"כולם פחדו ממנה. היא היתה קשה מאוד, אכזרית. הילכו עליה סיפורי זוועה"
הכאב של הילדה הקטנה מכיתה ז' חזר אליי בקטמנדו
הלוואי שיכולתי לספר שהיה לי קל לעזור לה. אבל האמת היא שזה היה ניסיון קשה
"מה אני עושה פה? הם ממילא לא צריכים אותי פה". או שכן?
זה מרגיע אותי, קשה לי להסביר עד כמה. איכשהוא אני מרגישה שאני לא לבד בכל הסיפור הזה
אני עדיין מסתכלת לצדדים כשאני הולכת ברחובות קטמנדו, אבל נראה לי שהתחושה הזו היא נחלת כולנו
אנחנו לא רגילים להיתקל באנטישמיות בנפאל כלל וכלל. והנה פתאום השכן שלנו, מוכר השטיחים, מתפרץ ומנופף בידיו באלימות
י"ט בכסלו: כשר' שניאור זלמן רקד בכלא הרוסי
"האיש עם ההילה", הם קראו לו. גופו צמוק, ועיניו - אש יוקדת. השפה לא מוכרת. המילים עפות באוויר. "תניא...", הוא ממלמל. ואז הוא שר. וכשהוא שר, מלאכים שרים יחד איתו
"מה שלא הצליחו המבוגרים, הצלחת אתה, מטר ושלושים של מתיקות"
"חשבתי שמחקתי אותם... שהם כבר לא קיימים אצלי...", הוא אומר בדמעות, "עד ארוחת השישי של הערב בבית חב"ד, האווירה המופלאה שיש אצלכם והילד האהוב הזה..."
ביום רביעי, לפני 15 שנים בדיוק, דיברנו רבקי ואני בפעם האחרונה
חני ליפשיץ נזכרת בחברתה האהובה, רבקי הולצברג הי"ד, שנרצחה במתקפת הטרור על בית חב"ד במומבאי לפני 15 שנים
"לא היינו צריכים לצאת בכלל", חשבתי, "הרי יש כאן עוד מלא מוסלמים"
אני עדיין מסתכלת לצדדים כשאני הולכת ברחובות קטמנדו, מה שלא קרה לי בכל 23 השנים שאנחנו בשליחות כאן. אבל נראה לי שהתחושה הזו היא נחלת כולנו – העם היהודי בעולם כולו
אין פה אפילו דלת לדפוק עליה שלוש דפיקות. רק דמעות
כמה היא סיפרה לי על התינוקת הזו. והיא יושבת שם ואוכלת סנדויץ' שניצל עם האצבעות העדינות שלה. אני לא רוצה לספר לה!
כולם מכים על חטא, ואני מביטה סביבי וחושבת על כל הדברים הטובים שעשינו יחד כעם
מייקל מחזיק את הספר הקטן כל הזמן באותו העמוד. כשכולם שרים, הוא מזמזם את המנגינה העתיקה של סבתא עם המילים בשפה הלא מוכרת. כשמשתחווים, הוא מניח לרגע את הספר על ספסל העץ וכורע אף הוא
העיניים שלה היו עצומות, אבל בתוכן? ראיתי אש ולהבה
יכולתי לספר לכם על ראש השנה העצום שהיה לנו, על השיחות שנרקמו בינינו לבין המוני נשמות שזכינו לארח, אבל מול עיני עומדת דמותה של אסנת
הפיצוץ החריד את כל האזור באמצע הלילה. אבל בכלל לא משנה למה
"ככה היה גם בית הספר, גם בשכונה וגם בצבא", היא לחשה, "אז למה לעזאזל חשבתי שבטיול זה יצליח לי פתאום?"
"אני לא ראויה. אם רק הייתן יודעות את האמת עלי"
"תביני, הייתי מוכרחה ללכת! לא הייתי ראויה לכל הטוב הזה! אני לא ראויה לכלום!", היא התייפחה. "אתן הייתן טובות אלי כל כך, אבל אם רק הייתן יודעות את האמת עלי..."
היא בולעת בשקיקה את המילים שלי. מחזיקה לי חזק חזק את היד. ואז היא נעלמת
"תקראי לי מנג'ו בוייני", היא מבקשת אותי. "אחות קטנה", בשפה הנפאלית. "אני אקרא לך חני דידי. כי את כמו אחות גדולה שלי", היא אומרת לי. "אף פעם לא היתה לי כזאת"
"אני בחיים לא אתחתן שוב"
בימים היא צחקה בקולי קולות אל כל מי שנכנס, ובלילות היא בכתה אל תוך הכתף שלי. "אני היחידה בכיתה שהתגרשה בגיל צעיר כל כך", אמרה
"הרגשתי שאני חיה חיים שלא שייכים אלי" – הביקור של מיסיס שולמן בקטמנדו
לא חלמתי שמיסיס שולמן, שמגיעה אלינו מניו יורק, תיראה ככה. בעיני רוחי דמיינתי לי אישה מבוגרת בגיל העמידה, אורתודוקסית מוקפדת. מה רבה היתה הפתעתי כשהיא נכנסה אל החצר של בית חב"ד
חני ליפשיץ: נכנסתי לשם אחת, יצאנו משם חמש. מחושך לאור
המילה "חדר" לא ממש יכולה לתאר את הקיטון שהן ישבו בו. וילון קרוע מפריד בינו לבין ה"חדרים" האחרים. כשנכנסתי, הן היו בהלם. חשבו שהן הוזות
אסתר היא ה-מלכה שאף אחד לעולם לא ישכח. הכל יכול להתהפך
הוא מספר איך עבר קודם מתחת לבית חב"ד. שמע את קולות השמחה. זה הרג אותו כשהוא הבין שהוא לעולם לא יהיה חלק מזה. הוא לעולם לא יהיה שמח עוד
ופתאום אני רוצה לחזור אליה בזמן, אל אסתר. לספר לה מה צופן לה העתיד. ולכולנו
לו רק יכולתי לאסוף את ידיה הרועדות של אסתר, ולהסביר לה שהיא לא אישה פשוטה. שאין דבר כזה בכלל אנשים פשוטים. לספר לה שכל-כך הרבה נשים חזקות יש כיום בעולם. נשים חזקות שבטוחות שפשוטות הן
חני ליפשיץ: למה הייתי צריכה להגיע לברוקלין ולהישאר תקועה ובודדה בחוץ, בקור
הילדה הולכת לבית הספר היסודי של חב"ד בשכונה, והאם מסתובבת באזור, מחייכת אל נשות השכונה. "אני מנסה כל כך להתחבב עליהן", היא מספרת לי. הבדידות שנשקפת מעיניה השקטות לא עוזבת אותי
גם בשערי הכלא בפוקארה: אמא נשארת אמא, לא משנה מאיפה היא מגיעה
למחרת חזרתי עם שפופרת טי ג'ל. מאותו הרגע, הכל השתנה. מאז, בכל פעם שבאתי לבקר, אור היתה מקבלת הטבת תנאים בתא המאסר