אני יודעת מה זה לפתוח את הדלת שוב ושוב, גם כשהלב עייף, ולגלות – שהמלאכים מגיעים

לפעמים, כשאני יושבת בפתח הבית שלנו כאן בקטמנדו, ומביטה החוצה, אל הדרך,

אני נזכרת באוהל אחד רחוק, קדום,

ובאישה אחת שידעה מה זה לפתוח דלת – גם כשהלב סגור מעייפות.

*

וזה לא שלא היה לו חם.

היה לו חם.

וכואב.

אבל כואב יותר בבית שאין בו ילדים.

כואב  וחם יותר.

"אברהם", מביטה בו שרה מתוך האוהל, ומבטה רך ומבקש.

"שוב הביתה לנוח קמעא. רק לכמה שעות".

הוא מניע באיטיות את ראשו לצדדים.

"אני לא מסוגל", הוא לוחש לה.

"איך אוכל לשוב אל הבית ולהסתופף בין קירותיו הריקים?!"...

חץ מפלח את ליבה של שרה.

למה?

למה לכולם יש ילדים, ורק לה לא?

"בית בלי אורחים, כגוף בלי נשמה", היא שומעת את האיש שלה נאנח מעמקי לבו, ונאחז ביתדות האוהל.

כי קשה הרבה יותר לשמוע את השקט –

כשאין הרעש הזה מסביב...

*

זיעת הגמלים ניגרת על המצח, וקול אנחות הנאקה נשמע היטב בהד המדבר הגדול והלוהט.

חולות המדבר הזהובים מושיטים ידיים בלתי נראות אל האופק, מתחננים למשב רוח שיבוא ויצנן.

רחש לישת הבצק, שבדרך כלל מלווה בצלילים ובריחות של חיים, נשמע היום עייף ויגע.

ובכי התינוקות, שסיומו בצחוק מתגלגל – כבד היום מתמיד.

קול שריקת הרועים כלוא בין שפתיים יבשות, ושיחת הגברים תלויה באוויר הרותח.

אין יוצא ואין בא.

רק קול טפיפות צעדיהם של נערים ונערות אמיצים, עם כד חרס ריק על כתפם, ההולכים אל באר המים הסמוכה, להיווכח כי "יבשה וחרבה היא".

השמש מלמעלה מחייכת בינה לבין עצמה.

בהינף יד היא הניסה את הרוחות, ושלחה אל הבית את היקום כולו.

או בעצם... כמעט את כולו...

כי הנה דמות אדם בודדה יושבת בפתח אוהל גדול ופתוח בארבע רוחותיו.

רגליו מכונסות, גופו רפוי וכפוף,

אך עיניו, מלאות האור, מביטות בשקיקה אל האופק הפתוח.

*

שרה מגישה לבעלה בשתיקה את כד המים ועשבי המרפא שרקחה עבורו.

לא, היא לא תמשיך להפציר עוד.

הרי היא מכירה יותר מכולם את נפשו של האיש שלה.

ברור לה שאברהם ימשיך לשבת עוד שעות ארוכות תחת השמש הלוהטת, גם כשהכאב עובר בגופו.

למעשה, גם עיניה שלה נודדות כל העת החוצה, בציפייה לראות צל אדם מתקרב.

גם לה שקט מדי. שקט, כואב וחם.

בלבה פנימה היא חשה שהם עומדים כעת בניסיון נוסף.

והיא, הרי, למודת ניסיונות.

היא גם יודעת כמה פעמים חייכה ושחקה לאנשים, כשבתוך תוכה היה רק געגוע.

הנה עוד פעם אחת מיני רבות, שמזכירה לה שלפתוח את הבית ולהיות זוג שליחים, רחוק ולבד כל כך –

זה אומר שאתה מוכרח לבטל את עצמך משיקולים של זמן, רצון, וכוח.

הרי האנשים אשר עומדים להגיע ולשתות בצמא את היותך,

אמורים למצוא אותך בפתח האוהל, בחיוך רחב על השפתיים.

תמיד.

*

והנה, הם מגיעים מרחוק!

היא מאמצת את עיניה וסופרת שלושה.

שלושה אנשים, עם מקלות עץ בידיהם.

שמלותיהם שחורות כליל מן הדרך, ושיער ראשם אפרפר.

שלושה עוברי אורח, עייפים עד כלות, הנושאים על גופם את לאות הדרך הארוכה.

הם כמעט קורסים תחת החום הכבד.

זה נכון.

בעוד שעות ספורות אברהם ושרה יגלו כי מדובר במלאכים.

אבל הרבה קודם לכן,

הם ירוו את נפשם במשקה קר,

יבשלו עבורם אוכל משובח,

ישבו לשוחח עימם על דברים שבלב ובנפש,

ינסכו בהם מילות עידוד ומשפטים של תקווה.

כי הם אינם צריכים את הגילוי הזה כדי לדעת

שבכל אדם ואדם המגיע אל מפתן הבית שלהם – מסתתר מלאך.

שגם אם גס לבושו ומחוספסת שפתו –

יש רק לרחוץ מעט את אבק הרגליים,

כי כל קליפה שנדבקה בעקב – ניתנת להסרה.

אברהם ושרה הרי יודעים,

שדווקא היהלום היקר ביותר – מצוי אי שם בקרקעית,

וצריך רק להשיל מעליו את תלאות האוקיינוס

ופצעי החיים.

*

ועכשיו הם מחייכים!

אברהם.

ושרה.

כי כשכל כך הרבה מלאכים נכנסים דרך דלת ביתך מדי יום –

אין אתה צריך להיות אלא המאושר באדם.

*

אני יודעת מה זה לפתוח את הדלת שוב ושוב, גם כשהלב עייף,

ולגלות –

שהמלאכים מגיעים!

בדיוק אז.

האמינו לי,

מניסיון אני מדברת אליכם.