אני כבר יודעת שמאחורי כל תוף וצליל, אני יכולה למצוא לב יהודי שמחפש משמעות

בין תופים וקטורת, פגשתי שני צעירים בתהלוכת הארי קרישנה.

שניהם יהודים.

וכמה רחוק שהם הלכו – ככה קרוב הם בעצם היו...

*

היום שוב עברתי ברחוב שלי,

הרחוב שבו הקטורת של המקדשים מתערבבת בריח התבלינים מהשוק,

וכמה מטרים משם, צליל פעמונים מתגלגל בין הסמטאות,

ואנשים לובשים בגדים צבעוניים כמו חגיגה שלא נגמרת.

ופתאום – תהלוכה ססגונית לכבוד הארי קרישנה.

תופים רועמים, ריקודים מסתחררים,

כל כך הרבה חיפוש. כל כך הרבה אמונה.

אף על פי שאני רואה מראות כאלה כמעט כל יום,

בכל פעם מחדש

משהו בי נעצר.

תמיד יש זרים בתהלוכות האלה,

ואני כבר יודעת שאחורי כל תוף, מאחורי כל צליל,

אני יכולה למצוא לב יהודי מחפש.

לב שמבקש משמעות.

התבוננתי זמן מה בבחור שהוביל את התהלוכה.

משהו בעיניים שלו היה קצת מוכר,

מוכר לי מהלב של כולנו.

ושאלתי את החבר שלידו, כמעט בלחישה:

"החבר שלך שלובש כתום… יהודי?".

והתשובה – כן. שניהם. ז'אקו ודניאל.

שני יהודים שמובילים תהלוכות רוחניות ברחבי הודו ונפאל.

מחפשים אמת, מחפשים את עצמם.

מחפשים אור – ולפעמים מוצאים אותו במקומות רחוקים כל כך,

עד שצריך לעצום את העיניים כדי להרגיש עד כמה הם בעצם קרובים..

הזמנתי אותם לשבת אצלנו בבית חב"ד.

הם חייכו, הנהנו ואמרו שיבואו.

לקחתי את מספר הטלפון.

וברגע הזה, בין התוף לצליל,

בין הריחות והצבעים,

חשבתי לעצמי שוב... כמה פלאי הוא המסע של הנשמה היהודית.

איך היא יכולה להסתובב בעולם כולו,

לחפש בהר, בקטורת, בתפילה זרה

ובסוף?

היא עוד תמצא את עצמה.

תמצא אותנו.