חני ליפשיץ: טהרה ובידוד בלב ההרים, במושבת המצורעים

קצת רחוק מקטמנדו, בלב ההרים, יש מקום שקט ומבודד שבו חיים אנשים שנושאים עליהם את חותם הסבל – לא רק פיזי, אלא גם נפשי. לפני זמן מה פגשתי אותם. המצורעים.

ופתאום – המסר של התורה על טהרה ובידוד קיבל עבורי משמעות חדשה.

*

הכול התחיל כאן, בנפאל, כשפגשתי מצורע.

לא מתקופת התנ"ך – עכשיו.

הוא עמד ליד מקדש קטן, חסר אצבעות, צעיף דק מסתיר את ידיו. בהתחלה לא הבנתי. אחר כך הוא לחש: "אני חולה הנסן. צרעת. חייתי עד עכשיו במושבת מצורעים".

בפרשות תזריע ומצורע התורה מצווה להוציא את המצורע אל מחוץ למחנה. הוא לא נשאר עם כולם. הוא בודד. שותק. ממתין.

חשבתי שצרעת זו מחלה של פעם, אבל מסתבר שלא. היא עוד קיימת – גם כאן, ממש מתחת לאף. כמה שעות מקטמנדו, שוכנת מושבת מצורעים – שקטה, חבויה. בנפאל יש שלוש כאלה: בבללה, בפוקרה ובמחוז דנושה. הם לא מדבקים. לא מסוכנים. אבל הם עדיין מבודדים.

בהודו יש מאות מושבות כאלה, חלקן בנות דורות. הסטיגמה עמוקה. לפעמים זה לא רק פחד ממחלה, אלא אמונה שהם חטאו בגלגול קודם. וזה שובר את הלב, כי גם היום – כמו אז – שמים אותם מחוץ למחנה. אבל היום אין כוהן שיבוא. אין מי שיאמר: "טהור הוא".

אולי בגלל זה הרגשתי שאני חייבת לנסוע לשם. לשבת איתם. להביא חלה. עוגה. מבט בגובה העיניים. לא כדי לרפא – רק כדי לזכור שכולנו עלולים למצוא את עצמנו שם.

הגעתי לשם מלווה ברופאה מקומית שמכירה את הקהילה. היא הסבירה לי שהפחד שלהם הוא לא רק מהמחלה – אלא מהשיפוט, מהיחס של החברה. כבר שנים לא הגיעו לשם אורחים. כשירדנו מהרכב, הרגשתי שהזמן במקום הזה עצר. זה לא היה מקום של מחלה – זה היה מקום של תקווה שקטה, של אנשים שרצו לזכור שהם עדיין חלק מהחיים.

המפגש היה רגיש. קצת מבוכה. אישה אחת הסתירה את ידיה, סיפרה שהוא חיה כאן כבר שנים. היא כמעט לא דיברה – רק שחררה מדי פעם מילים של כאב. כל אחד מהם נשא את הצלקת שלו – אבל התחושה המשותפת הייתה תחושת הבידוד.

וזה בדיוק מה שהתורה מדברת עליו: אדם שמורחק לא כי הוא מסוכן – אלא כי הוא שונה. כי החברה החליטה להרחיק אותו.

אני חושבת על השיחות שלי בבית חב"ד עם מטיילים – כמה מהם סוחבים כאב מסוג אחר. לא פיזי. נפשי. צלקות שקטות מהחיים, מהמלחמה, מהילדות. גם הם לפעמים מרגישים שהם מחוץ למחנה. וגם להם – בדיוק להם – אני רוצה לומר: "טהור הוא".

אז אני אומרת.

בכולנו יש הרגע הזה.

 המקום שבו אנחנו נהיים ל"מצורעים". וגם – את הכוח להיות ה"כוהן".

אולי גם אתם פוגשים מישהו כזה.

מישהו שזקוק למבט.

למגע.

למילה אחת פשוטה: טהור הוא!