"תודה על האירוח, אבל אני לא מרגישה שייכת. בכלל"

הייתי אומרת שאחת האכזבות הגדולות ביותר שחוויתי, קרתה דווקא ביום שבו חשבתי שהלב שלי מלא עד אפס מקום באושר.

זה היה ערב שבת עמוס – מאות מטיילים מילאו את השולחנות, שירים נשמעו עד מאוחר בלילה, ודמעות של התרגשות ליוו דברי תורה שנאמרו מתוך הלב.

חשבתי לעצמי שזהו!

אולי זה אחד הרגעים שבהם מרגישים שכל המסע שלי כאן משתלם...

אבל אז הגיע מוצאי השבת.

בזמן שסידרנו קצת את הסלון שמתי לב למשהו קטן – פתק שמישהי השאירה לי בשולחן בכניסה. הוא היה ממוען אלי.

פתחתי אותו, ועליו היו כתובות המילים הפשוטות האלה: "תודה על האירוח אצלכם, אבל אני לא מרגישה שייכת. בכלל". בסוף היתה כתובת של הגסט האוס שבו היא מתאכסנת.

המילים האלה היכו בי כמו ברק.

כל המאמצים, כל מה שהרגשתי שהשקעתי – ולמרות הכול, הייתי כאן, מוקפת באנשים, אבל מישהו הרגיש בודד.

הרגשתי כאילו מישהו הציב מולי מראה ושאל: "מה פספסת? למה לא שמת לב?".

ישבתי על אחד הספסלים הריקים וחשבתי על כל מה שהיה.

אולי הייתי עסוקה מדי, אולי התרכזתי במה שמסביב ושכחתי להרגיש באמת מה שקורה בפנים.

אבל אז הבנתי – מישהו שהשאיר אחריו פתק כזה, בעצם קורא לעזרה. לא הלכתי לאיבוד, היא נתנה לי הזדמנות, גם אם מאוחרת, לראות.

אז יצאתי להסתובב בטמאל. חיפשתי את הגסט האוס ההוא, שהיא נמצאת בו.

לא ידעתי איך היא נראית, פשוט ניסיתי לשים לב.

והייתה שם מטיילת, יושבת בפינה, עם ספר פתוח שלא ממש קראה בו.

התיישבתי לידה.

כן. זו היתה היא.

דיברנו – לא על דברים גדולים, אלא על הדברים הקטנים. על הספר, על הקפה, על השקיעה שראתה אתמול. השיחה זרמה כמו נחל שקט, לאט, בלי למהר.

והיה רגע קטן, שבו היא הרימה את המבט שלה והסתכלה לי בעיניים. זה היה כמו להבין משהו בלי מילים, כאילו שתינו ידענו שהגענו לאותו מקום יחד.

ברגע הזה, הרגשתי שהשיחה שלנו הייתה יותר ממה שהיא נראתה.

בערב היא נכנסה לאכול בבית חב"ד. אחר כך היא ניגשה אלי.

"תודה", היא אמרה לי.

"היום הרגשתי שיש לי מקום".

ואז הבנתי שהאכזבה ההיא לא הייתה סוף, אלא התחלה.

מתנה שקיבלתי,

שמזכירה לי שוב ושוב – לא משנה איפה אני או כמה אני חושבת שאני רואה,

תמיד יש עוד מישהו בפינה שמחכה שאשים לב.