"תתייאשי ממני כבר!!! אני צרה צרורה"

את תשעה באב של לפני שמונה שנים לא אשכח לעולם.

מה אני אגיד לכם? לא הפסקתי לבכות אז. הייתי כל כולי גוש של עצב, ולא דווקא מחורבן בית המקדש.

בערב עוד ישבנו כולנו בבית חב"ד לאמירת מגילת איכה ולסיפורים על ירושלים של פעם. הלכנו לישון רעבים וצמאים, אבל עם תחושה אדירה של סיפוק.

אבל בבוקר?

בבוקר גילינו ששיר שלנו נעלמה.

ויחד איתה נעלמה גם חצי מתכולת חדר השינה והמטבח שלנו.

*

חצי שנה לפני כן, שיר עוד לא הייתה שלנו.

ההיפך הוא הנכון.

היא נכנסה לבית חב"ד רק כדי לשים את התיק שלה בשמירת חפצים, ומיד יצאה.

שיערה הכחול כיסה את עינה הימנית, וקעקוע של אופנוע התפתל לאורך רגלה.

בפעם השנייה שהיא באה, זה היה בשביל לקחת תחבושת מארון התרופות. נפצעה מריקשה חולפת.

בלי הרבה מילים חבשתי לה את הקרסול. היא התפלאה מכישורי החבישה שלי, ואני צחקתי ואמרתי שבין השאר אני גם אחות רחמנייה כאן.

בפעם השלישית, היא באה לקחת את התיק.

הוא היה כבד, אז ניגשתי לעזור לה להעביר אותו לגסט האוס החדש שאליו עברה.

בדרך לשם – הקרח נשבר והלב נפתח.

היא סיפרה לי שהיא מגיעה מבית חרדי אדוק.

אבא שלה היה אדם קשה. אלים וסדיסט. השליט טרור בבית.

אמא שלה, כנועה ועייפה, עם עשרה ילדים, לא הצליחה להגן עליה.

שיר החליטה שברגע שרק תוכל – היא בורחת.

הכי רחוק שאפשר.

את הכאב הגדול היא השליכה על בורא עולם.

 עזבה הכל. שינתה את שמה ולבושה.

 עברה דרך תאילנד ובורמה, עד שהגיעה אלינו.

"אני לבד בכל מקום", היא משכה באפה. "גם כשאני מוקפת אני לבד. אני קשה מדי לבני אדם.

 כדאי שגם את תיזהרי ממני, חני".

הסתכלתי עליה וצחקתי, אבל היא הייתה רצינית לגמרי.

וזה היה הרגע שבו החלטתי שאני לא נותנת לה

ללכת עוד לבד בעולם.

*

שיר הייתה קשה. מאוד.

אבל מאז ומתמיד קסמו לי האגוזים הקשים לפיצוח.

קליפה אחר קליפה .

לאט לאט, היא נפתחה.

הציניות נמסה, הצחוק הפראי הפך לאמיתי יותר.

אבל זה לא היה פשוט.

היא הייתה בורחת לנו באמצע הלילה למקומות מפוקפקים.

בכל שבוע נוסף עוד קעקוע חדש לגופה.

אני זוכרת את חזקי ואותי מחפשים אותה בחצרות של פאבים, קוראים בשמה בין הסמטאות.

וכשהייתה חוזרת אלינו לפנות בוקר, שותקת, מנותקת?

 לא היה עם מי לדבר.

אחר כך הייתה מתפכחת. מטמינה את ראשה בחיקי.

"תתייאשו ממני כבר", היא ביקשה. "תעיפו אותי מהחיים שלכם.

"אני צרה צרורה".

*

עם הילדים שלי היא הייתה נהדרת.

את כל מה שאסור היה לה בילדות היא שיחקה איתם.

חזרה בבת אחת להיות הילדה שלא נתנו לה להיות.

אהבתי להתבונן בה אז.

כמה תום נשב ממנה.

איזו מתיקות.

אבל האתגרים לא הפסיקו.

היא נעלמה לימים שלמים, חזרה מנותקת. ניסתה "למחוק את הזיכרונות".

אני זוכרת שחיפשנו אותה באמצע סדנת יהדות בהרים, בסעודת ראש השנה...

בעצם, מתי לא?

בכל פעם שמצאנו אותה. בין הסמטאות, במקומות אפלים, עם אנשים אפלים – היא בכתה.

"תעזבי אותי כבר", היא התחננה, ונצמדה אלי עוד קצת,

מכורבלת כמו גור חתולים קטן.

והלב שלי יצא אליה.

חצי שנה היא הייתה אצלנו.

רק בחודש האחרון נדמה היה לי שהיא מתחילה להירגע. למצוא איזה מרגוע לנפש.

אבל אז הגיע תשעה באב.

*

חשבתי ששמעתי רעשים באמצע הלילה,

 אבל הלילות של קטמנדו אף פעם לא שקטים. ילדי רחוב מבעירים מדורות כדי להתחמם, ריקשות עוברות בכל שעה. כך שהתעלמתי מן הרעש והמשכתי לישון.

בבוקר קמתי, וקופסת התכשיטים שלי נעלמה.

תכשיטים שהכנתי בעצמי, בעמל ובאהבה.

ואז קלטתי שגם קישוטי השיער, הפנקסים שעל השידה, אפילו מברשת השיער – הכל נעלם.

במטבח – החטיפים שהבאנו מהארץ לילדים – אינם.

רצתי מיד אל החדר של שיר –

גם היא איננה.

וגם התרמיל שלה – ריק.

על השולחן שלה היה פתק:

"אני עוזבת את נפאל. ממשיכה להודו.

לקחתי כמה דברים שיעזרו לי להמשך.

תודה שהייתם הורים בשבילי.

אמרתי לכם להתייאש ממני!!!

אולי חבל שלא.

אני צרה צרורה".

כל הגוף שלי רעד.

איך היא נכנסה אלינו לחדר השינה?

איך לקחה את הממתקים של הילדים שלי?

למה, שיר?

למה???

*

שבע שנים עברו מאז.

פה ושם שמעתי עליה.

שמעתי שהיא ישנה במנזרים, בבתי יתומים בהודו.

מחפשת את עצמה.

שוב לבד.

לפני שנה קרתה טרגדיה משפחתית קשה, והחזירה אותה לארץ.

שמעתי את זה מבחורה שהכירה את המשפחה.

הייתי אז בארץ.

לא יודעת איך הגעתי לשבעה.

לא אני זו שהלכתי לשם, אלא הרגליים שלי שלקחו אותי.

שיר ישבה על כיסא נמוך בבית קטן בירושלים.

ראתה אותי,

וקמה מיד.

השרשרת שעל הצוואר שלה הייתה מוכרת לי.

יכולתי להישבע שהיא שלי.

אבל הדמעות שזלגו לי מהעיניים טשטשו את הראיה,

כך שאולי סתם דמיינתי.

"תודה, חני שלי. הגעת",

היא לחשה.

החיבוק שלה מחץ לי את הנשמה.

"תתייאשי ממני כבר",

היא לחשה שוב, וטמנה את ראשה בחיקי.

"תתייאשי",

היא חזרה כמו תפילה.

ולא עניתי.

רק החזקתי לה את היד.