עם ישראל כל כך טוב. ומגיע לנו לשמוח!

עם ישראל כל כך טוב!

לפעמים אני מסתכלת על כל מה שעובר עלינו, על הכאב, על האתגרים, על התקופות שבהן נדמה שהעולם כולו מכביד עלינו, ושואלת את עצמי – איך?

איך הלבבות שלנו נשארים פתוחים כל כך?

איך אנחנו ממשיכים לתת, להאמין, לאהוב?

אבל אז אני רואה. אני רואה את המטייל שחולק את חפיסת השוקולד האחרונה שלו מהארץ עם מי שהוא בכלל לא מכיר. את הבחורה שמבשלת סיר מרק במטבח של בית חב"ד, רק כי סיפרתי לה שיש מישהו חולה ונצא תיכף לבקר אותו. את המטייל שהוא קצין משוחרר וכל רגע מתקשר להורה שכול של מישהו אחר, רק כדי להקשיב להם. בכלל לא מספר להם שהוא בטיול הגדול שלו...

הגיעה אלינו בחורה, שקטה כזו, מופנמת. אפשר היה לראות שהיא עייפה, שהמשקל שהיא נושאת בלב כבד. היא ישבה בצד, כמעט לא דיברה, אבל אז, בלי שאף אחד יגיד מילה, מישהי פשוט הניחה לידה צלחת חמה של אוכל. ואחר כך מישהו אחר התיישב לידה, פתח איתה בשיחה. לא חקר, לא שאל יותר מדי, רק נתן לה להרגיש שיש פה מקום גם בשבילה.

ובאיזשהו רגע – ראיתי את זה. את הכתפיים שלה משתחררות קצת, את הקו המתוח במצח שלה מתרכך. ראיתי אותה מחייכת חיוך קטן, כמעט נסתר.

אני רואה את עם ישראל. ואני נזכרת!

אנחנו טובים. באמת טובים. אפילו כשקשה, אפילו כשכואב – הטוב זורם בנו, מושרש בנו, נובע מאיתנו בטבעיות.

וכמה מגיע לנו לשמוח!

חודש אדר נכנס עכשיו, מביא איתו שמחה שאולי לפעמים נדמית רחוקה, אבל היא שם, מחכה שנפתח לה דלת. זה לא רק "משנכנס אדר מרבין בשמחה" כי ככה כתוב – זה מפני שזו המהות שלנו.

גם כשהיו עלינו גזירות קשות, גם כשההיסטוריה לא חסה עלינו, תמיד מצאנו איך להדליק אור. איך להמשיך קדימה. איך לחייך, ואפילו לצחוק.

אחרי השבת, חזקי שלח לי הודעה קולית. "חני, את לא תאמיני מי ישב פה עכשיו איתי...".

הוא סיפר לי איך, אחרי שכל המטיילים כבר קמו מהשולחנות, הוא נשאר לשבת קצת בחצר של בית חב"ד. הלילה היה שקט, ורק קולות השירה עוד הדהדו מהחדר הפנימי. פתאום הוא שמע צעדים.

הוא הסתובב וראה אותו – את אלון. שנה וחצי הוא מסתובב במזרח. בין הודו לנפאל וחוזר חלילה. בחור מופנם. בקושי מדבר. רק שפתאום הוא נראה אחרת. הכתפיים כבר לא היו שמוטות, והעיניים – היה בהן משהו חדש, ניצוץ קטן.

"אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה צחקתי כמו הערב", הוא אמר לו, כמעט בלחישה. "או מתי בפעם האחרונה הרגשתי כל כך… בבית".

וכששמעתי את זה, חייכתי לעצמי. זה בדיוק עם ישראל.

אנחנו לא רק נותנים אוכל, לא רק עוזרים אחד לשני טכנית. אנחנו נותנים בית. שייכות. מקום לנוח בו רגע מהעולם, מהכאב, מהמשא שכל אחד נושא.

אז כן, לפעמים זה לא פשוט. לפעמים צריך לחפש את השמחה, לתת לה מקום גם כשהלב כבד. אבל היא שלנו. היא חלק מהטוב שלנו, מהכוח שלנו.

עם ישראל כל כך טוב!

ומגיע לנו,

סוף סוף,

גם לשמוח.