הנורה שלכם לא כבתה. רק אולי נשבר רגע החוט

לפעמים היא מגיעה ככה.

לא שואלת רשות.

לא מספרת מי שלח אותה.

פשוט מתיישבת בפינה – עם שק שינה, ושתיקה.

ואת עומדת שם, מול ילדה שכבר לא ילדה,

ושואלת את עצמך אם תוכלי להחזיק אותה

לעוד לילה אחד.

*

היא לא נכנסה בסערה.

לא בכתה. לא קרסה. לא סיפרה שום דבר.

היא פשוט התיישבה בפינה, עם התרמיל מחובק לחזה, ושק שינה צמוד לה לרגליים.

הרחוב מול בית חב"ד היה רטוב מהגשם, השמיים כבדים,

והיא -

נראתה כמו מישהי ששוקלת אם להישאר בעולם הזה עוד קצת,

או לוותר.

הגשתי לה אורז עם עדשים.

היא לא אמרה תודה.

אבל אכלה.

אחר כך ביקשה להישאר לישון.

אמרתי "ברור", כמו שאני תמיד אומרת,

אבל בפנים הרגשתי משהו אחר.

לא סתם "אורחת עייפה".

היא שבירה.

אסור לגעת בה.

היא נרדמה עם התרמיל עליה, כאילו פחדה להיפרד ממנו אפילו לשעה.

אפילו לשינה.

*

בערב השני, כשישבתי במטבח, היא נעמדה פתאום לידי.

"חני" היא אמרה, "מה קורה כשמרגישים שאין כבר תקווה?".

הסתכלתי עליה.

העיניים שלה היו עייפות, אבל לא כבויות.

אולי כי הן חיפשו.

משהו.

"אני לא יודעת אם תביני", היא המשיכה,

"אני פשוט… איבדתי את עצמי.

זה לא קרה ביום אחד.

זה התחיל בבחור שדיבר יפה מדי,

ונמשך בלילות ששתקתי בהם את עצמי לדעת".

היא סיפרה.

על הטיול.

על הדרך.

על האמון שנתנה,

ועל מה שנלקח ממנה בתמורה...

על הלב שלה, שהתרגל להיעלם.

"אני לא רוצה עזרה", היא אמרה בשקט.

"אני לא מאמינה שאפשר לתקן.

אבל אם יש לך… לא יודעת…

איזו מילה, אפילו אחת,

שיכולה להחזיק אותי עוד לילה אחד?

אני אשאר".

שתקתי רגע.

ואז סיפרתי לה על הפנס שלי.

איך כילדה, הוא כבה לי בטיול לילה.

אבל כשפירקתי אותו בבית, גיליתי שהנורה עצמה לא נשרפה.

היה שם חוט אחד קטן, דקיק, שנשבר.

לא הפנס מת – רק המגע.

"ואת יודעת מה?", שאלתי אותה.

"גם אם נשבר לך החוט – הנורה שם.

לא נעלמה.

לא הפסיקה להיות את".

היא בכתה אז.

בלי קול.

דמעות שקטות של מי שהלב שלה נזכר שהוא קיים.

*

היא נשארה אצלי עוד יומיים.

לא דיברה הרבה,

אבל בישלה איתי ארוחת ערב אחת.

הכינה טחינה.

גלגלה סיגריה בחוץ והציעה אותה לתרמילאית שהיא לא הכירה.

קטנות כאלה.

סדקים קטנים בסלע שסגר עליה.

ביום הרביעי היא קיפלה את שק השינה.

לא מהר.

כמו מי שמשאירה פתח.

"אני לא יודעת מה יקרה עכשיו", היא אמרה לי לפני שיצאה.

"אני רק יודעת שפה – לרגע?

הרגשתי שאני עוד קיימת".

"את לא רק קיימת", אמרתי לה.

"את מדליקה פנסים של אחרים – גם כששלך עדיין מתאושש".

היא לא ענתה.

אבל העיניים שלה אמרו תודה.

*

מאז עברו שבועיים.

לא שמעתי ממנה.

מחר אכתוב לה משפט או שניים מתוך הלב שלי.

לאט לאט איתה.

היא הרי שבירה.

אבל בלילה האחרון – חלמתי עליה.

חלום חי מדי בשביל להיות רק דמיון.

היא הלכה בשביל, בין טרסות אורז.

השמיים היו כחולים, כמו שהנפש מבקשת.

היא לבשה חולצה לבנה, תרמיל קל על הגב.

כשהתיישבה, פתחה את שק השינה – ומתוכו לא יצא בד.

יצא אור.

אור אמיתי.

כמו מדורה שקטה.

ובתוכו – ציור.

של עצמה.

עם קווים שציירה לבד.

בלי הדרכה.

בלי שמישהו "יסביר לה איך".

היא לא דיברה.

אבל כשהסתובבה אלי – חייכה.

והחיוך הזה?

היה כל מה שצריך.

*

אז למה אני כותבת את זה עכשיו?

כי תקווה היא לא תמיד קרן שמש.

לפעמים היא רק מילה.

או מבט.

או חלום שחוזר בלילה.

ואם את, או אתה, קוראים את זה עכשיו,

ומרגישים שהלב קצת שכח את הדרך –

תזכרו: הנורה שלכם לא כבתה.

רק אולי נשבר רגע החוט.

אבל האור בפנים?

עדיין שם.

ועדיין שלכם.