גלויה מקטמנדו

היא סיפרה שהחלה להרגיש תחושות מוזרות בגופה. העיניים שלה הסתובבו לה בתוך החורים. תחושת הזמן והמקום נמוגה. היא הרגישה שהיא נמסה אל תוך חור שחור

הוא רץ אחרי כל אגוז, מנסה להרים אותם כמה שיותר מהר. בסוף הוא עומד שם, עייף ומבולבל, עד שהוא מבין: הוא לא יכול להרים את הכל בבת אחת

עכשיו היא עומדת מולי ומבקשת לחבק אותי. מספרת לי שאני לא היחידה שהיא היתה קשה איתה בתקופה הזו. כולם סבלו אז מהפה הגדול שלה. מהציניות הבלתי פוסקת שלה

ביום רביעי לפני 16 שנים בדיוק, דיברנו, רבקי ואני, בפעם האחרונה. היא - מהבית שלה במומבאי, ואני - מקטמנדו. כמו תמיד, לא הצלחנו לסיים את השיחה בינינו. הרי יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר...

היהלום היקר ביותר מצוי דווקא בקרקעית. צריך רק להשיל מעליו את התלאות

הם חייכו בחוסר אמון, חשבו כנראה שאנחנו סתם מנסים לעודד. אבל בשבילנו, זה היה יותר מהבטחה – זו הייתה שליחות

טיף. טף. טיף. טף. כן, זה טוב לי שהברז מטפטף בחדר הקטן כעת. הוא  מזכיר לי למה אנחנו כאן

חשוב לי לזכור שאני כאן לא בגלל סיפורים גדולים, אלא בגלל העשייה הפשוטה והיומיומית הזו. היום הזה בבית חב"ד, שבו אני שוב מלצרית? הוא עבורי שיעור בענווה

זו להם השנה החמישים שהם עומדים שם, לפני התיבה. "עד מתי תעמדו כאן ותזמינו אנשים לשבת עמכם?". "עד מתי שידרש", מחייך נח. "אנחנו רק שליחים. לא תמיד יש הצלחות. לא תמיד הדברים הולכים כמתוכנן. אהבת האדם והבורא היא הנוסכת בנו את הכוח"

"הסתובבתי ברחובות קטמנדו, אבודה, עד שראיתי את האור שבוקע מן החלונות. נכנסתי, בלי לדעת למה. אבל כשהתיישבתי פה, הרגשתי משהו שלא הרגשתי הרבה זמן – תחושה של בית, תחושה של חום"

ואולי, אני חושבת לעצמי, זה לא מה שאני צריכה לחשוב עליו בכלל כשאני יושבת איתה. אולי הקשר הזה שבינינו, עצם העובדה שהיא מחכה לי, שאני באה אליה, זה הדבר הטוב ביותר שיכול להיות

לטוס עד הרי האנפורנה כדי להביא משם בחור חולה? לרוץ לטיפול רפואי עם בחורה במצוקה? ללכת ולבקר את מי שכשל ומרצה את עונשו בבית האסורים?

הם בנו לה תיבה גדולה מעץ ליד השער, ושם עברה לגור. חנן מצידו פיקח על המבצע כולו, והנהרה על הפנים שלו כמו האירה את המקום כולו

"אסור לך ללכת לאיבוד יותר, בובי", לחשתי לקוף כל הדרך חזרה לבית חב"ד, ולא היה אכפת לי אם רואים אותי בני האדם מסביב. "זיו ודגנית צריכים אותך איתם בעולם הזה", הסברתי לו.

כשאקיהו התעוררה ומצאה אותנו על יד מיטתה, היא לקחה את ידי כשהיא כולה נרגשת וסיפרה איך לפני חמש שנים ביקרה בארץ ישראל במסגרת עבודתה. היא נכנסה אל בתים של סופרי סת"ם בירושלים

פתאום הכתה בי ההבנה שבאמת יש מכשפים בעולם הזה! אנשים בעלי כוחות אדירים שהם היפך הקדושה. אבל לי - לי יש מלאך אלוקים מול העיניים

"לפעמים אתה רק רוצה לזרוק את הכל ולהיות כמו כל שאר המטיילים מרחבי העולם", הם אומרים. זה באמת רצון טבעי

תוך רגע ביקשו מאיתנו רועי וגיל כפפות. בצבא הם שניהם חובשים. עידו הסביר מה בדיוק צריך לעשות. הוא מבין גדול בדברים האלה

אף פעם לא היתה לנו באמת שגרה. ברור לי שזה לא רק אורח החיים שלנו כאן בנפאל, אלא גם אנחנו, שתמיד היינו "סרבני שגרה" שכאלה

איך הגיעה שקית גדולה עם ספרי קודש ישנים מהודו, לביתו של עובד אלילים נפאלי? סיפור מופלא

האמת היא שאף פעם זה לא הפריע לי, חוץ מלפני חודש לערך, כשהגעתי לנחם משפחה שאיבדה את יקירה. לא הכרנו קודם, אבל מרגע שהגעתי אליהם, המשפחה הזו נכנסה לי ללב, וגם לא יצאה משם

לא ממש חיפשתי ללמוד את זה, אבל העיניים של רינת זרחו עם כל ניסיון שלי

כשנכנסנו אל הבקתה, אלירז כבר שכבה מעולפת על השטיח. "אני לא מאמין שבאתם!", יוגב נפל על צווארו של חזקי ולא ידע את נפשו מרוב התרגשות. "אנחנו עדיין מחכים לרופא המקומי"

"יש איזו מין תחושה כזו באוויר, כאילו מצאת משהו יקר מכדי להניח לו", מסבירה לי שיר מאוחר יותר, במרפסת הפתוחה, לאחר יום שלם של שיחות ולימוד מעמיק עם חזקי ואיתי

מחובתנו למצוא את הבן החמישי הזה, להזכיר לו שהוא יהודי, לקרבו אלינו באהבה ולהושיבו אל שולחן הסדר. ככה פשוט. בלי לשפוט. רק להרעיף עליו אהבה, וכמה שיותר. על כן, מלבד קטמנדו ופוקארה – לא שוכחים גם את אלה שמטפסים על ההרים

הוא מבקש להניח תפילין בפעם השנייה בחייו. "זה בשביל עם ישראל!", הוא אומר

אשר מביט אל תוך עיניו הירוקות של יצחק בן ה-12, ואומר לו שיעשה זאת. הוא מבטיח. ההשפעה של הילדים בשליחות גורמת לי לדמוע. תמיד. זה חזק ממני

היו כאלה שהרימו גבה על השהות שלו אצלנו. שאלו מדוע הוא לא מתגייס למילואים בשעה כזו, אבל זו היתה דווקא הזדמנות להעלות את הנושא החשוב של הלומי קרב

ואני חוזרת בבת אחת 3,335 שנים אחורה. חושבת על מה שראה משה רבנו כשירד מן השמיים: במה מקושטת בפרחים ועליה עגל זהב עצום ממדים

לא הפסקתי לחשוב עליה באותם ימים. כמו יצר הרע זה נכנס בי, ההשוואה הזו ביני לבינה. אוף. מה יש לי? למה פתאום קשה לי כל כך?