גלויה מקטמנדו
חני ליפשיץ: "הוא התחיל להגיד שאנחנו המשפחה שלו, שאנחנו חייבות לו הכל"
שעון היד שלה נעלם ביום השני, כמו כל מה שהביאה איתה מהעולם הקודם. היא הייתה שייכת לכאן, כך אמר לה הגורו. היקום הוביל אותה אליו. היא שלו! להוציא את האור מתוך החושך
חני ליפשיץ: אולי תגלי יום אחד, שגם הסיפור שלך היה כזה
אולי דווקא עכשיו, דווקא ברגע הזה שבו נדמה לך שאת בלתי נראית, את בעצם עומדת על סף הרגע הכי משמעותי בחיים שלך, בחיים של אחרים. בדיוק כמו אסתר המלכה
"ואז בתוך כל הצבעים, מישהו צעק לי בעברית: 'פורים שמח!'"
אם אתה בחוץ, אתה חלק מהחגיגה. וליהודים שמטיילים באזור, זה אומר שפורים תמיד משתלב עם חג הצבעים, ולא פעם נוצרים מצבים משעשעים וגם מאתגרים. "בין כל הצבעים, מצאתי את עצמי"
עצירה אחת, חיים שלמים. האוטובוס שהיא לא עלתה עליו
היא שתקה. ואז, כמעט מבלי לשים לב, אמרה: "טוב, אז אני אשאר עוד יום". ובבוקר, שמענו
"אולי אצליח להמשיך", אמרה. "אני יודעת שיש לי לאן לחזור"
"גם אני שמחה שחזרתי", היא חייכה. "אבל הפעם לא כי אני צריכה מקום לברוח אליו. אלא כי אני יודעת שיש לי מקום לחזור אליו. וזה הבדל ענק"
כשהגשתי לו צלחת מרק, הוא שוב אמר: "לא צריך את זה, תודה"
הנהנתי. "לפעמים רק כשבן אדם נרטב מבחוץ, הוא שם לב כמה הוא צמא מבפנים". הוא הרים אלי מבט. לרגע, נדמה היה שהוא רוצה לומר משהו, אבל אז הסתפק בלגימה נוספת
עם ישראל כל כך טוב. ומגיע לנו לשמוח!
כששמעתי את זה, חייכתי לעצמי. זה בדיוק עם ישראל. אנחנו לא רק נותנים אוכל, לא רק עוזרים אחד לשני טכנית. אנחנו נותנים בית. שייכות. מקום לנוח בו רגע מהעולם
"אבל לי אין מה לתרום", היא לחשה. משכן בלב קטמנדו
הצבעתי לעבר המטיילים שסביבנו. "את רואה? זה לא רק אנחנו שנותנים. כל אחד פה תורם משהו – חיוך, יד עוזרת, שיר. ככה בונים בית". "בית?", היא חזרה אחרי, ספק מבינה, ספק מפקפקת
חני ליפשיץ: כולנו רוצים עכשיו חיבוק מבורא עולם
האמונה היא לא רק תיאוריה – היא הדרך שבה אנחנו חיים, הדרך שבה אנחנו מוצאים תקווה גם בימים האפלים ביותר
חני ליפשיץ: מה עושים כשלא קורה הנס?
לא תמיד אנחנו רואים את הנס בעיניים, אבל זה לא אומר שהוא לא כאן... לפעמים הנס – הוא עצם העובדה שאנחנו קמים בבוקר וממשיכים. שאנחנו לא מוותרים. שאנחנו לא שוכחים את טוב הלב שבנו
"אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני יודעת שאני בדרך"
"במנזר הם מלמדים אותנו להתרכז בנשימות", היא סיפרה, "אבל דווקא אז, בזמן המדיטציה, אני שומעת בתוכי מנגינות מהבית. שירים שסבתא שלי הייתה שרה, קולות של שבת, ריחות של חלה"
"את לא מבינה", אמרתי לה, "כמה הייתי צריכה לשמוע את זה עכשיו"
ולפעמים זה לא קשור בכלל לאיפה את נמצאת. הבדידות הזו היא משהו שכל אחד מרגיש. זו הרגשה שמשהו בפנים לא מצליח להתחבר, כאילו יש פער בין מה שאת נותנת לבין מה שאת מרגישה
"תודה על האירוח, אבל אני לא מרגישה שייכת. בכלל"
הרגשתי כאילו מישהו הציב מולי מראה ושאל: "מה פספסת? למה לא שמת לב?". אבל אז הבנתי – מישהו שהשאיר אחריו פתק כזה, בעצם קורא לעזרה. לא הלכתי לאיבוד, היא נתנה לי הזדמנות, גם אם מאוחרת, לראות
חני ליפשיץ: יש חיים אחרי שכבר גססת
"למה בכלל לנסות?", היא שאלה פעם. אבל בכל פעם כזו, השתדלתי להיות שם ולהזכיר לה – היא הרבה יותר חזקה ממה שהיא חושבת
"השיחה שלנו שינתה לי את החיים", היא אמרה בשקט. ולי בכלל לא היה כוח אז
לפעמים, דווקא ברגעים שבהם נדמה שאין לנו בכלל מה לתת – אנחנו הופכים למגדלור של תקווה עבור מישהו אחר
הטיפות האלה, הקטנות – הן אלו שמרכיבות את הים כולו
חודש שלם הוא נשאר אצלינו בבית. אני זוכרת איך בסוף החודש הזה הוא אמר: "אני לא יודע איך, אבל יום אחד אני אחזיר לכם על זה". 18 שנים אחרי, הוא הזכיר לי
חני ליפשיץ: זה יכול לקרות בכל מקום. גם בקטמנדו
היא סיפרה שהחלה להרגיש תחושות מוזרות בגופה. העיניים שלה הסתובבו לה בתוך החורים. תחושת הזמן והמקום נמוגה. היא הרגישה שהיא נמסה אל תוך חור שחור
חני ליפשיץ: חרדה בתוך שק של אגוזים
הוא רץ אחרי כל אגוז, מנסה להרים אותם כמה שיותר מהר. בסוף הוא עומד שם, עייף ומבולבל, עד שהוא מבין: הוא לא יכול להרים את הכל בבת אחת
את הבכי שלי אחרי שהיא יצאה אני לא אשכח לעולם. ההיא מהחביתה
עכשיו היא עומדת מולי ומבקשת לחבק אותי. מספרת לי שאני לא היחידה שהיא היתה קשה איתה בתקופה הזו. כולם סבלו אז מהפה הגדול שלה. מהציניות הבלתי פוסקת שלה
רבקי חברתי האהובה, אולי גם הצחוק שלנו יתאחד כאן, בין שמים לארץ
ביום רביעי לפני 16 שנים בדיוק, דיברנו, רבקי ואני, בפעם האחרונה. היא - מהבית שלה במומבאי, ואני - מקטמנדו. כמו תמיד, לא הצלחנו לסיים את השיחה בינינו. הרי יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר...
השליחים הראשונים בעולם: בית ההארחה של אברהם אבינו ושרה אמנו
היהלום היקר ביותר מצוי דווקא בקרקעית. צריך רק להשיל מעליו את התלאות
"עוד תגיעו להרים הגבוהים. יום אחד נעלה כולנו להרי ההימלאיה"
הם חייכו בחוסר אמון, חשבו כנראה שאנחנו סתם מנסים לעודד. אבל בשבילנו, זה היה יותר מהבטחה – זו הייתה שליחות
"מה פתאום ללכת? ה-כ-ל אנחנו נעשה בשבילכם. אתם כמו אבא ואמא בשבילנו"
טיף. טף. טיף. טף. כן, זה טוב לי שהברז מטפטף בחדר הקטן כעת. הוא מזכיר לי למה אנחנו כאן
המלצרית הכי ותיקה בבית חב"ד: חני ליפשיץ מפליגה אחורה בזמן
חשוב לי לזכור שאני כאן לא בגלל סיפורים גדולים, אלא בגלל העשייה הפשוטה והיומיומית הזו. היום הזה בבית חב"ד, שבו אני שוב מלצרית? הוא עבורי שיעור בענווה
חני ליפשיץ: הם יעמדו כאן עוד שבעים שנה, וינסו להזמין אנשים אל התיבה שלהם. כמה כוח יש להם, לשליחים
זו להם השנה החמישים שהם עומדים שם, לפני התיבה. "עד מתי תעמדו כאן ותזמינו אנשים לשבת עמכם?". "עד מתי שידרש", מחייך נח. "אנחנו רק שליחים. לא תמיד יש הצלחות. לא תמיד הדברים הולכים כמתוכנן. אהבת האדם והבורא היא הנוסכת בנו את הכוח"
הם אבודים. אבל כאן, תמיד יש להם מקום
"הסתובבתי ברחובות קטמנדו, אבודה, עד שראיתי את האור שבוקע מן החלונות. נכנסתי, בלי לדעת למה. אבל כשהתיישבתי פה, הרגשתי משהו שלא הרגשתי הרבה זמן – תחושה של בית, תחושה של חום"
היא יוצאת אלי, החברה שלי, הנזירה. אני יודעת שהיא מחכה לי
ואולי, אני חושבת לעצמי, זה לא מה שאני צריכה לחשוב עליו בכלל כשאני יושבת איתה. אולי הקשר הזה שבינינו, עצם העובדה שהיא מחכה לי, שאני באה אליה, זה הדבר הטוב ביותר שיכול להיות
"בשביל מה אתם עושים את זה? אתם מכירים אותם בכלל?!"
לטוס עד הרי האנפורנה כדי להביא משם בחור חולה? לרוץ לטיפול רפואי עם בחורה במצוקה? ללכת ולבקר את מי שכשל ומרצה את עונשו בבית האסורים?
כשבית חב"ד בנפאל סבב כולו סביב... עז
הם בנו לה תיבה גדולה מעץ ליד השער, ושם עברה לגור. חנן מצידו פיקח על המבצע כולו, והנהרה על הפנים שלו כמו האירה את המקום כולו
לאהבה דרכים רבות, ולפעמים היא מגיעה דרך בובי הקוף
"אסור לך ללכת לאיבוד יותר, בובי", לחשתי לקוף כל הדרך חזרה לבית חב"ד, ולא היה אכפת לי אם רואים אותי בני האדם מסביב. "זיו ודגנית צריכים אותך איתם בעולם הזה", הסברתי לו.
