"את בטוחה?!", היא עוד זוכרת את עיניה הרכות של לאה נפקחות מולה בתדהמה

הלמות התופים מבחוץ, שקט מבפנים.

בין הרי קטמנדו לדרך בית לחם, ישבנו לדבר על רחל אימנו.

כתבתי עליה קצת.

לבנות. לכם ולעצמי...

*

הלמות התופים הולמת ברחל בקצב מהיר.

מזמורי החתונה שאמורה היתה להיות שלה וקולות ההילולה הרמים פוצעים את לבה שותת הדם.

היא אוספת את רגליה אל חיקה ומכנסת עצמה בפינת האוהל. עיניה הלאות עצומות בכאב כשהיא ממלמלת לעצמה "לא לשמוע... לא לראות... לא לשמוע... לא לראות".

מעליה שמיים זרועי כוכבים.

הסהר מביט בה בחמלה.

גדי קטן שעלה מן הוואדי צולע באיטיות את דרכו אליה, מישיר אליה מבט רב משמעות. כאילו אומר לה: "דעי לך, רחל, האצילה בנשים, כי טרם נולדה האבדה אשר לא נמצאה לבסוף... עוד ימצאו אותך, רחל, ויקשרו כתרים לטוב לבך. כל הבריות כולם עוד ייכספו אליך".

היא פותחת עין ירוקה כדי סדק, רק כדי לראות את אביה לבן מניח יד חסונה ומיובלת על כתפי ארוסה, ואת חיוכו הטוב והתמים של יעקב, משיב לו כתגובה.

את פניה המכוסות של לאה נבצר ממנה לראות, אך נהרת האושר הנסוכה תחת ההינומה שולחת גלים של חום היישר אל תוך לבה.

*

"את בטוחה?!", היא עוד זוכרת את עיניה הרכות של לאה אחותה נפקחות מולה בתדהמה באותו הבוקר.

שמש חורפית חדרה אז בין חרכי האוהל, מבריחה את עקבות הגשם והבוץ, לוטפת בקרניה שדות ירוקים, מנומנמים, ומעירה יבולים מפיהוקם.

"יעקב מגיע לך. לא עשיו!", היא לחשה אז ללאה.

"לא עשיו", היא חזרה בקול על דבריה, מנסה להשקיט את הלמות לבה המשתולל.

מתפללת לבל תשמע לאה את הבכי שבתוכה.

חלילה לה מלספר לה, לאחותה הטובה ורכת המבט, את שתבע ממנה לבן אביהם.

כיצד זה בא אליה אתמול כשהוא מתנדנד על רגליו, ריח שיכר חריף עולה מפיו, ודרש ממנה את המשך עבודתו של יעקב עוד לפחות שבע שנים.

היא הביטה אז בפניו הקשות, במבטו הקריר, וידעה כי שוב עליה לוותר.

שוב עליה להיכנע.

היא הבינה כי אם לא תעשה זאת, תספוג אחותה עלבונות מרים.

אם לא תוותר – אזי יימלא ביתם טרור ואימה.

זו לא הפעם הראשונה שבה היא נדרשת לוותר, אך הפעם הזו היא הקשה והמרה מכולם!

"את הגדולה. הטובה. את שתמכת בי כל חיי. את שהתאמת את צעדיך הבוטחים לצעדי הקטנים. שלך הוא יעקב", היא מיצבת כעת את קולה מול לאה.

קשה ללאה להשיב.

קרב קשה ועקוב מדם מתחולל אז בתוכה פנימה.

היא אינה בטוחה כיצד עליה לנהוג.

כף ידה הקטנה של רחל בתוך ידה. "הביטי עלי, לאה", היא מבקשת. "הנה לך שלושה סימנים שיבטיחו לך את יעקב". היא מקרבת את פיה לאוזנה של אחותה לבל יפלו הסימנים על אוזניים ערלות.

רק על אוזנה שלה.

אוזן אחות ונפש תאומה.

רחל עוד זוכרת כיצד נפלה אחותה על כתפיה הצרות, הניחה ראשה הגדול בחיקה ויבבה בבכי מבולבל שעות ארוכות.

*

וכעת קר בתוך האוהל. קר וחשוך.

ובחוץ קולות חתונה.

שחוק ומשתה.

המון אדם צוהל, ורק נפשה בודדה היא. השמחה ממנה והלאה.

אך לפני שעה קלה היא סייעה לאחותה להתקין את השמלה הלבנה ולמשוך את פניה בפוך ובצבע.

שנים שלא ראתה את לאה מאושרת כל כך.

חיוכה הנדיר, שהאיר את התכלת, דבק גם באנשי חרן, שהילכו אל השמחה הגדולה כשבת-שחוק מרחפת על שפתם, מבלי להבין מה זה היה להם.

היא מטלטלת ראשה מצד לצד כדי לדחוק את הזיכרונות הטובים ההם שצפים בה ללא הרף.

את הפעם הראשונה שבה פגשה בו, ביעקב. עומד זקוף על שפת הבאר הסתומה. גולל את הסלע בידו השמאלית כמו היה זה פקק נאד מים.

נזכרת איך היטה את הכדים אל פי הגמלים כדי להרוות צימאונם במים. כמה חמלה היתה בתנועה הזו שלו. כמה רוך.

היא הביטה אז מן הצד, כדי לראות כיצד חיכה עד שאחרון האנשים ייטיב לבו במשקה, ורק לאחר מכן היטה את הכד אל פיו.

אחר כך שמעה את קול בכיו הרם והנרגש עת פגש אותה, את בת דודו.

בכי שחדר אל נשמתה הקטנה באחת, ומאז לא חדל.

שבע שנים שהיא מתעוררת לקול הלמות המעדר באדמת הטרשים של אביה. שבע שנים שבהן עובד יעקב עבורה.

והיו בעיניו כימים אחדים...

והנה היא, רחל, מוותרת לאחותה ומוסרת לה את הסימנים שהיו רק שלה ושל יעקב. הנה היא מבטלת עצמה. הנה היא מוותרת על הכל.

על הימים שבהם חיכתה.

על השנים שבהן ציפתה.

הכל שווה היה לה, רק כדי שלא יבוזו לה, לאחותה הגדולה. שלא יזלגו הדמעות המרות הללו על הלחיים שוב ושוב.

היא מוותרת.

אבל לא נכנעת .

היא מוותרת,

אבל לבה נמלא בכוח אדיר.

היא עדיין לא משערת לעצמה כרגע, שעה שזרועותיה הרועדות חובקות את ראשה שם בחושך, שהוויתור הנדיר והמיוחד הזה עוד ילך איתה לאורך כל הדרך.

 שמסכת החיים שלה, השזורה פסים של עצב וכאב, עוד תבקע רקיעים.

לא המשפחה היא שתשבור אותה.

לא ההמתנה הארוכה לנישואין.

לא הציפיה מורטת העצבים לילדים.

לא הנדודים.

גם לא הבדידות.

היא תישאר גיבורה, חזקה, קשובה, סבלנית, ארוכת רוח.

כי ישנן שתי דרכים לקבל את הסבל: הראשונה מורידה אותך לתוך ביצה של מרירות, והשנייה מעלה אותך לגבהים של קבלה, אמונה ואהבה.

היא תיקבר על אם הדרך.

 חלקת קבר מפוארת לא תעטוף את גופה.

אבל בניה עוד יבואו מרחוק ומקרוב, לא רק כדי לשפוך את הלב. הם יבואו בעיקר כדי לקבל כוח.

הם הרי יודעים שחייה של רחל היו רצופים באתגרים, ובכל זאת נשארה איתנה באמונתה, זקופה בשיעור הקומה שלה, וזוהי המורשת שהשאירה להם.

הם יבואו אליה כדי לשאוב את הכוח ממה שייסורים מסוגלים להעניק, ולא רק לקחת...

*

הלמות התופים הולמת בה בקצב מהיר.

מזמורי השירה וקולות ההילולה הרמים פוצעים את לבה שותת הדם.

רחל מישירה מבט אל האופק, אל תלולית עפר קטנה בדרך בית לחם.

היא לא יודעת את מה שאנחנו יודעים כבר מזמן:

שכמו אמא רחל –

היתה ונותרה רק אחת .