"כשיש יהודי שצריך עזרה, לא שואלים אם הוא מאמין או לא. פשוט רצים"

יש אנשים שעוברים ליד בית חב"ד עשרות פעמים – עד שיום אחד, החיים גורמים להם לעצור. וזה בדיוק מה שקרה השבוע עם איתי.

*

איתי אף פעם לא נכנס לבית חב"ד. הוא היה עובר מול השלט הגדול, מרים גבה וממשיך ללכת.

"זה לא בשבילי", היה אומר לחברים. "אני לא מסתדר עם כל הקטע הזה של דתיים". הוא אפילו סיפר פעם, כמעט בבדיחה, שבבית שלו, כשהיו רואים מישהו עם כיפה, אבא שלו היה מחליף ערוץ.

אבל לפני כמה ימים, בהרים, משהו השתנה. לא מבחירה. הגוף שלו פשוט הפסיק לשתף פעולה.

סחרחורת, קוצר נשימה, מבט מתערפל. חום גבוה. הזיות.

בהתחלה עוד התעקש: "קצת גובה, אני בסדר", אבל כמה שעות אחר כך הוא כבר לא הצליח לעמוד. הגוף שלו רעד בלי שליטה.

החבר שלו, יונתן, אמר שהוא כל הזמן שומע שהרב מקטמנדו הוא זה שדואג ומציל אנשים כשהם נמצאים במצוקה. שכולם בעצם עוברים דרכו לפני שהם עולים להרים.

הוא רצה להתקשר.

איתי ניסה למנוע ממנו: "עזוב, אל תערב את הדתיים האלה. נסתדר לבד", אבל יונתן ראה את הצבע שירד לו מהפנים...

והתקשר בכל זאת.

חזקי ענה תוך רגע, כמו תמיד. שאל שאלות קצרות, מדויקות, והפעיל מיד את מערך החילוץ: טייס, בית חולים, צוותים. בין לבין אמר להם כל הזמן: "אני איתכם. אל תדאגו".

ההליקופטר הגיע מהר מהצפוי, ויונתן סיפר אחר כך שבאותן דקות איתי רק לחש לעצמו: "לא יאמן שאני חייב את החיים שלי לחב"דניק...". אבל כשהרופא לחץ את ידו ואמר לו באנגלית: "You're lucky your friend called early",

 הוא רק שתק.

*

הבוקר שוב הלכנו לבקר אותו בבית החולים.

איתי שכב שם, מחובר לצינורות, עדיין חלש.

בכל פעם שהוא רואה אותנו יש רגע של מבוכה. ואז חצי חיוך.

"בהתחלה לא האמנתי שתבואו", אמר בשקט.

"כשיש יהודי שצריך עזרה, לא שואלים אם הוא מאמין או לא. פשוט רצים", חייכנו אליו.

איתי נשף אוויר ארוך. מבטו נעצר על היד שלנו, על המציאות שהוא לא היה בטוח שתגיע.

פתאום כל המרחקים, כל הפחדים, הדעות, החשדות – נמסו.

נשאר רק מבט אחד, עמוק, מלא תודה, כאילו לראשונה בחייו הוא מבין: הלב יכול להיפתח, גם אחרי שנים של הגנות.

והחילוץ הגדול באמת?

הוא לא קרה בהרים.

הוא קרה בתוך הנשמה.

מבינים?